פחד מגורמי סמכות הוא תופעה נפוצה אצל מתמודדים עם פוסט-טראומה מורכבת. לא מדובר כאן בתחושת אי נוחות מול סמכות פורמלית כמו רופא, מורה/מרצה או בוס, אלא בתחושות עמוקות של חרדה, שיתוק, הימנעות, ריצוי, התרפסות ולעתים אף זעם בלתי נשלט במאמר הזה אסביר ממה זה נובע למה דמויות סמכות מפעילות את מערכת ההישרדות? חוסר אמון/בטחון בסיסי - אצל רבים מהמתמודדים עם פוסט-טראומה מורכבת, הילדות לוותה בתחושת חוסר ביטחון קיומי מול דמויות הסמכות הראשוניות- הורים, מטפלים או אנשי חינוך. כשהמבוגר שאמור היה להגן, להכיל ולאהוב- התנהג באופן לא צפוי, שיפוטי, מתעלל או מזניח- המוח של הילד לומד לזהות סמכות כסכנה. לכן, כשאותו ילד יתבדר, ויבקש עזרה ממטפל, ישב מול בוס בישיבה שגרתית או יתבקש לתת חוות דעת בפורום כלשהו- מערכת העצבים עלולה להיכנס למצב הישרדותי: קיפאון (freeze), הימנעות (flight), ריצוי (fawn) או תקיפה (fight). ערך עצמי נמוך - אחד התסמינים המרכזיים בפוסט-טראומה מורכבת הוא פגיעה מתמשכת בתחושת הערך העצמי כשילד או ילדה גדלים בסביבה פוגענית- למשל עם הורה ביקורתי, נרקיסיסטי או מתעלל- הם מפנימים מסרים עמוקים של "אני לא מספיק", "אני לא שווה", או "משהו בי מקולקל/דפוק/פגום". תחושות אלו לא נעלמות כשהם מתבגרים, להפך, הן מתעצמות, מלוות אותם ויוצרות בסיס רעוע למפגש עם גורמי סמכות. כאשר אדם חי בחוויית ערך עצמי נמוך, הוא לא באמת מרגיש שווה ערך למי שמולו. הוא נכנס מראש למצב של נחיתות, תוקפנות או ריצוי, כי הוא מאמין (לעיתים בלי להיות מודע לכך) שלסמכות יש את הכוח לקבוע אם הוא שווה, אם הוא מספיק, אם הוא ראוי, אם מותר לו להיות הוא עצמו. כאשר מבוגר שחי בחוויה של ערך עצמי נמוך מגיע לסיטואציה מול דמות סמכות- מורה, בוס, רופא, עובד סוציאלי, או אפילו בן זוג דומיננטי- נוצרת הפעלה פנימית אוטומטית: "הם יודעים יותר ממני", "הם בטח רואים עליי משהו לא בסדר", "עדיף שלא אתבטא כדי לא להיראות טיפש/בעייתי/מתנגד." ולכן כל מפגש עם מישהו שמייצג סמכות, מפעיל את הפחד להיחשף שוב כאדם "פגום", או קטן ,או חלש... הפחד הזה לא בהכרח נובע מהאדם שמולנו- אלא מהמנגנון הפנימי שהתעצב בילדות, כתגובה למצבים שבהם ביטוי עצמי, טעות או חוסר הסכמה נענו בענישה, השפלה או דחייה. הערך העצמי הנמוך הופך את דמות הסמכות לאיום- גם אם האדם שמולנו כלל לא מתכוון להפעיל כוח או לפגוע כל קורה שכל מחווה ניטרלית עלולה להיתפס כביקורת, אכזבה או אפילו סכנת נטישה.המתמודד נכנס למצב הישרדותי מבלי להבין למה דווקא מפגש "תמים" כל כך הפחיד או הכאיב לו. העבודה הטיפולית תהיה לחזק ולהעלות את תחושת הערך העצמי. ואז, יהיה אפשר לפגוש סמכות בגובה העיניים, בלי לקטון מולה או להילחם בה. הצורך באישור חיצוני - מתמודדים עם פוסט-טראומה מורכבת לרוב מחפשים אישורים מבחוץ- מה יגידו, מה יחשבו, מה נכון. הקול הפנימי שלהם לא תמיד נגיש או מהימן בעיניהם, ולכן כל גורם סמכות נראה להם כמו אמת מוחלטת. זה יוצר תלות, בלבול, פחד לטעות ותחושת חוסר שליטה. העבודה הטיפולית כאן תהיה להחזיר למתמודד את הסמכות הפנימית שלו לעזור לו להרגיש שיש לו זכות לבחור, לחשוב, לטעות, להיות. וגם כאן- ככל שמתבסס ערך עצמי יציב, כך משתנה החוויה מול סמכות חיצונית- פחות פחד, פחות ריצוי, יותר הקשבה פנימה ותחושת חופש. לסיכום פחד מדמויות סמכות אצל מתמודדי CPTSD אינו פחד רציונלי, אלא תגובה עמוקה של מערכת העצבים שנבנתה מתוך הישרדות. הוא קשור קשר הדוק לחוויות ילדות מתמשכות של פגיעה, איבוד האמון וחוויית ערך עצמי נמוך. חיבור מחודש לעצמי, דרך חמלה פנימית ונתינת מקום לסמכות הפנימית- ניתן לשחרר את הפחד הזה ולהחזיר את החופש לבחור, החופש לבטא ולהביע את עצמנו בעולם, גם מול דמויות שנראו פעם כל־יכולות ומפחידות.

ההשלכות של פגיעות מיניות בילדות על נשים בבגרות חלק שלישי- פגיעה מינית בתוך המשפחה או על ידי אדם מוכר/קרוב משפחה מטפל או כל דמות משמעותית שאמורה להגן, לאהוב ולטפל בפגיעות מסוג כזה הנזק הוא עמוק ורב שכבתי מדובר לא רק בפגיעה בגוף, אלא בפגיעה בבסיס של כל מה שילדה מבינה ולומדת על אהבה, ביטחון, קשר וזהות נוצר בלבול קיצוני בין אוהב לאויב, בין אהבה לאלימות. כשאדם שפוגע הוא גם זה שאומר "אני אוהב אותך" הילדה תפתח בלבול שעשוי להמשך לכל אורך חייה האם אהבה היא דבר כואב? האם קרבה חייבת להיות כרוכה בבגידה ובשמירת סוד? איך מי שמכאיב לי אומר לי שהוא אוהב אותי? האם זה בסדר שמישהו עובר על הגבולות שלי גם אם הוא מחבק אותי אחר כך? בהרבה מקרים נוצרת חוויה של פיצול הילדה לא יכולה להכיל את זה שהאדם שהיא תלוי בו גם פוגע בה, ולכן היא עשויה להעלים חלק מהחוויה כדי לשמור על תחושת שייכות, תחושה בסיסית של קיום. מצבים כאלו עשויים להוביל לדיסוציאציה ולאובדן זיכרון חוויה של- "אני לא באמת פה" או- "זה לא קרה לי, זה קרה למישהי אחרת" הדיסוציאציה תאפשר לה לחיות חיים לכאורה רגילים, ללכת לגן/בית הספר ולתפקד פגיעות ע"י קרוב/ים יוצרות פגיעה בסיסית באמון וביכולת ליצור קשרים. אם מי שאמור להיות המקום הכי בטוח מתגלה כמסוכן, יהיה קשה מאוד לסמוך על אנשים בעתיד הילדה לומדת שהעולם הוא מקום בוגדני, שאי אפשר לסמוך או להשען על אף אחד באמת. בהרבה מקרים נראה בידוד וחרדה חברתית . פגיעות מקרובים עלולים ליצור מצב בו הילדה תחיה מתוך אמונה ש "אם אין אני לי מי לי" היא תתקשה לבקש עזרה במהלך כל חייה. שחזור מערכות יחסים רעילות לאורך החיים אשמה ובושה עמוקה - ילדות רבות מרגישות שהן הביאו את זה על עצמן, שהן היו "ילדות רעות" (לעתים זה אף נאמר להן), שהן עשו משהו לא בסדר, שהן משכו תשומת לב או שיתפו פעולה. כמובן שהאשם לעולם איננו בילדה אבל התודעה הילדית לא יודעת את זה, ואם המסר הזה לא מתוקן, לאורך השנים האשמה הופכת לחלק מהזהות. הגנות רגשיות חזקות מאוד. כדי לשרוד ילדים מפתחים הגנות- דיכוי הרצון האישי עד למחיקת הרצון, קושי לזהות צרכים, ניתוק רגשי, ריצוי, הקטנה, רצון להעלם במצבים כאלו נראה קשיים בביטוי עצמי, קשיים אדירים בהצבת גבולות, בעיות קשב וריכוז, בעיות אלימות. ובכללי- כל התסמינים שנכתבו בחלק הראשון של המאמר - המנגנונים האלה אולי הצילו את הילדה בעודה נפגעת, אבל בחיים הבוגרים הם עלולים להפוך לסוג של כלא. מה יכול לעזור בריפוי? קהילת שווים - הידיעה שאת לא לבד, ההבנה שיש עוד אנשים שעברו את זה, שחווים את אותם סימפטומים והידיעה והתקווה שאפשר להשתקם עיבוד רגשי לימוד מחדש איך לייצר מערכות יחסים תקינות טיפול אישי וקבוצתי חיבור לגוף ותחושת שליטה מחודשת ריפוי דרך הגוף כמו - יוגה תרפיה, מגע מודע, תנועה- כל אלו עשויים להחזיר תחושת בעלות על עצמך שיקום הגבולות- הבנה של מה מתאים לך ומה לא ואיך להציב את הגבולות פיתוח קשר מיטיב עם הילדה הפנימית - אותה ילדה שלפעמים התנתקה, אותה ילדה שלעתים את חשה אליה סלידה ודחייה. הילדה הזאת זקוקה לאהבה לביטחון ולידיעה שהיום עד כאן בשבילה.

ההשלכות של פגיעות מיניות בילדות על נשים בבגרות חלק שני - מיניות מוחצנת ושימוש בגוף כמנגנון שליטה אחת ההשלכות הפחות מדוברות של פגיעות מיניות בילדות היא דווקא הצד השני של ההסתגרות והניתוק- מיניות מוחצנת, מוגזמת או מבלבלת. זו הסיבה שנראה הרבה מקרים של ילדות שנפגעו, ש"בוחרות" לעסוק בזנות או ביחסי מין אלימים/סאדו מאזו וכולי, או יחסי מין לא בטוחים, עם פרטנרים רבים ומתחלפים אישה שנפגעה בילדות עשויה להשתמש בגוף שלה ככלי שדרכו היא יכולה להשפיע, לזכות באהבה ובשליטה היא תשתמש במיניות כדי להרגיש בעלת ערך כי ככה לימדו אותה מגיל צעיר היא חשה שליטה מלאה מתוך השימוש במיניות מוחצנת. יש כאן ניסיון של המוח להפוך את הטראומה לכוח (בהרבה מקרים באופן אוטומטי, אפילו מבלי להבין את זה) ממקום של איבוד שליטה על הגוף בעבר, המיניות בבגרות יכולה להפוך לדרך להחזיר לעצמה שליטה על מה שנלקח ממנה בכפייה. הנפגעת תרצה לשלוט בסיטואציות, לשלוט בפרטנרים שלה, "להשתמש ולזרוק", להכאיב ולייצר תלות שלהם בה. אצל נשים שנפגעו מינית בילדות וחוו פלישה למרחב האישי, המלווה בכאב פיזי ונפשי, יש חלק בנפש שצועק- "אם אני אהיה זו שבוחרת, יוזמת ומובילה אולי זה יפסיק לכאוב כך" המיניות יכולה להפוך לכלי עוצמתי, לזירה של שליטה- "אני מחליטה מי נוגע בי ומתי, אני מחליטה מתי זה מתחיל ומתי זה נגמר" זהו ניסיון לשכתב את הסיפור, להפוך את מה שנעשה לי למשהו שאני עושה השליטה הזאת, גם אם נותנת אשליה של ביטחון לרוב לא מביאה ריפוי . לעתים רבות היא משאירה את הגוף בעמדת כוננות, כי גם כשהכל בהסכמה, בתוכי אני עדיין לא באמת נוכחת. והעיסוק בשליטה גוזל הרבה מאוד אנרגיה חשוב לציין שמתחת למיניות המוחצנת לרוב נמצאים כאב, בדידות, בלבול ותחושת ריקנות. בהרבה מקרים, אחרי מגע מיני עולים רגשות אשמה, בושה או סלידה מהגוף לעתים רבות המיניות לא באמת מביאה עונג אלא משאירה חותם נוסף של חוסר ערך. השלב הראשון בריפוי יהיה הבנה שזו לא התמכרות למין ולא בעיה בהתנהגות. זו תגובה טראומטית- זו הילדה של אז שמנסה בדרך היחידה שידעה להשיג קרבה, אהבה, שליטה או אפילו תחושת קיום עבור הריפוי יהיה חשוב להבין שהצורך בשליטה מינית הוא מנגנון הגנה, והוא בפועל תגובה הגיונית למצבים בהם אבד לה הכוח. (כמובן ש לטווח הרחוק מנגנון ההגנה הופך למנגנון חבלה עצמית ) במקביל, אפשר גם ללמוד לפתח מיניות בריאה , כזו שלא נובעת מצורך לשרוד או לשלוט אלא מתוך חופש, בחירה, הקשבה לגוף ונוכחות מסע הריפוי לא עובר דרך ויתור על עוצמה, אלא דרך חיבור לעוצמה מסוג חדש - עוצמה שקטה, אוהבת, מחוברת- כזו שלא צריכה להוכיח כלום אלא פשוט להיות (ובמילים אחרות- העלאת הערך העצמי) להמשך קריאה- חלק 3

הקשר בין הפרעות אכילה לפוסט-טראומה מורכבת (CPTSD) הוא עמוק ונחקר יותר ויותר בשנים האחרונות. יש הרבה סיבות להפרעות אכילה, חלקן קשורות בדימוי גוף. על זה לא אדבר כאן במאמר הזה אני מדברת על ה קשר בין הפרעות אכילה לפוסט טראומה מורכבת. או- איך חוויות טראומטיות ארוכות טווח יכולות לגרום/לייצר הפרעות אכילה הסיבות להפרעות אכילה (מכל סוג שהן) שליטה כשאדם נפגע (בעיקר פיזית או מינית, אבל לא רק- יכול להיות השפלות שהוא חווה) הוא מאבד שליטה על הגוף (בזמן הפגיעה) מעבר לכך, בהמשך חייו מתלווים לפגיעה גם סימפטומים שגורמים לאותו אדם להרגיש אבוד וחסר אונים ( ראו – סימפטומים פוסט טראומטיים ) הדרך בה הרבה מתמודדים פועלים כדי להחזיר את תחושת השליטה על גופם ועל חייהם היא דרך שליטה ובקרה של מה נכנס/לא נכנס לגוף, וזה קורה באמצעות הרעבה או האבסה ילד שגדל בסביבה נרקיסיסטית, בה יש איסורים והגבלות על מזון, ברגע שהוא יגדל והאוכל יהפך לזמין הוא עשוי לפתח הפרעת אכילה. אם פעם היה אסור, היום אפשר לבחור מה, ומתי לאכול וזה מחזיר את תחושת השליטה בגוף ובחיים 2. הענשה- חבלה עצמית לעתים קרובות אנשים שנפגעים חשים אשמה, בושה ושנאה עצמית. הפרעות אכילה מכל סוג שהן מהוות סוג של ענישה- לפעמים את עצמי, לפעמים הענשה של אדם קרוב (לא אכפת לכם ממני, אז אני ארעיב את עצמי ואולי סוף סוף תראו אותי ותדאגו לי) 3. רצון להיראות או להעלם נערה שעברה פגיעה מינית ואמרו לה שהיא יפה, תעשה הכל כדי לחבל בגוף שלה. היא תרצה להעלם ע"י הקטנת וכיווץ הגוף, או לחילופין היא תאכל יותר מידי, תשמין מאוד כדי לא להיחשב "מושכת" או תשמין כדי לזכות בחוויה ש"אני לא שקופה, שרואים אותי", "אני תופסת מקום/ יש לי מקום" 4. ניתוק מהגוף חוויות טראומטיות, בעיקר פגיעות פיזיות ומיניות, גורמות לעיתים קרובות לניתוק תחושתי מהגוף (דיסוציאציה) במקרים כאלו האדם לא ירגיש רעב, שובע או כאב גופני באופן רגיל. הפרעות אכילה מתפתחות לעיתים מתוך ניסיון להרגיש משהו – או לחילופין- לא להרגיש בכלל. 5.נחמה כשהצרכים הרגשיים של ילד לא נענים, במיוחד בגילאים הצעירים, הוא עשוי למצוא באוכל נחמה- האוכל נגיש, זמין ידוע שאוכל (בעיקר שומני או מתוק) מפעיל במוח את אותם אזורים שמופעלים בקשרים בריאים ומיטיבים- אוכל עוזר בהפרשת דופמין, סרוטונין ואוקסיטוצין אדם שיש לו מחסור רגשי עשוי להאביס את עצמו עד שירגיש תחושת מלאות פנימית 6. אכילה רגשית ילדים שגדלים בבתים בהם אין מקום להבעת רגשות, ייעזרו באכילה מופרזת כדי להרדים רגשות כמו כאב, בדידות כעס או פחד 7. מערכת יחסים טראומטית עם הגוף הטראומות נרשמות בגוף. גם אם האדם לא יזכור את הטראומה, הגוף זוכר ומבטא את הטראומה (דרך תגובות גופניות כגון בחילה, כאבי בטן, כאבים כרוניים או פלאשבקים ) במקרים של פגיעות מיניות נראה הרבה מקרים בהם המתמודדים מרגישים דחייה מהגוף, מפתחים כעס וניתוק מהגוף הגוף נחווה כאויב. אכילה קיצונית/ הרעבה הופכות לניסיון "לתקן" את הגוף או להיעלם בתוכו. 8. תחושת הגנה שכבות השומן מייצרות חוויה של הגנה, מוגנות, חוצץ ביני לבין העולם בטיפול טוב באדם שמתמודד עם הפרעות אכילה כתוצאה מפוסט טראומה מורכבת המטפל יעבוד עם המתמודד על- ויסות מערכת העצבים החזרת תחושת השליטה על החיים ועל הגוף חיבור לגוף העלאת הערך העצמי (על הדרך הבושה והתיעוב העצמי פוחתים) יצירת גבולות בריאים

רוב בני האדם מגיעים להחלטות (מודעות או לא מודעות) ועושים פעולות (מודעות או לא) מתוך 2 עקרונות- הרצון להימנע מכאב והדחף להשיג עונג וסיפוק מיידי באמצעות ההבנה שהתנהגותנו מונעת ע"י תגובה אינסטינקטיבית לכאב ולעונג ולא ע"י מחשבה שכלתנית- נוכל ללמד את עצמנו לעשות שינויים. אם נקשר כאב רב להתנהגות או לדפוס רגשי כלשהם, נעשה הכל כדי להימנע מהם. כשתבינו את זה תוכלו לרתום את כוחם של הכאב והעונג לצורך שינוי כמעט בכל היבט בחייכם. הרוב הגדול של הכאבים והמצוקות שאנשים חווים בחיים אינם נובעים מהדבר עצמו אלא מהפרשנות שהם נותנים לדבר עצמו. הבשורה הטובה היא. שאת הפרשנויות שלנו, אנו יכולים להחליף בכל רגע נתון. לדוגמה- אם אדם מעשן רוצה להפסיק עם ההרגל הזה, הוא יצטרך להחליף את הפרשנויות שלו מ- הסיגריה מרגיעה אותי ל (למשל)- הסיגריה מסריחה וגורמת לאנשים להתרחק ממני מ- הסיגריה מנחמת ל- הסיגריה מונעת ממני להתקדם, כי אני מכור אליה מ- מי אני ללא הסיגריה? ל- ללא הסיגריות אני אדם חופשי כשהפרשנות שלכם תשתנה, יהיה לכם יותר קל להתמיד בשינוי. הכאב והעונג אמנם מנוגדים אך קשורים ביניהם קשר ישיר הקשר שמחבר ביניהם הוא הפרשנות שאנו נותנים קחו למשל אדם שלא מבחירה עובר הרעבה- הוא נכנס למצוקה ויסבול מאוד מהמצב. לעומתו, אדם הבוחר לפצוח בשביתת רעב מטעמים אידיאולוגים אלו או אחרים, יחווה עונג מעצם הצלחתו לצום הפעולה היא אותה פעולה, הפרשנויות הפוכות ,וכך העונג הופך לכאב, והכאב הופך לעונג כבני אדם בעלי תודעה רחבה, אנו יכולים ליצור שליטה במנגנון הכאב והעונג חשוב להבין שהתחושות שאנו מקשרים למחשבות הן המניעות אותנו בחיים- ובאופן הזה- הדברים שאליהם אנו מקשרים כאב או עונג- יעצבו את ייעודינו בסופו של דבר, כדי לייצר שינוי אמיתי שיחזיק לטווח הרחוק- עלינו לקשר כאב להתנהגות הישנה, ועונג להתנהגות החדשה.

ההחלמה הכי טובה מטראומה היא בתוך סביבה תומכת. זו הסיבה שהטיפול בטראומה מורכבת הוא טיפול מערכתי (טיפול לא רק בנפגע אלא גם במשפחה, כשיש כזו. בבני הזוג, כשיש כאלו. יש חשיבות גדולה לקבוצות תמיכה, קהילות וכו) טראומה שנובעת מפגיעה בתוך מערכות יחסים קשה יותר לטיפול מטראומה הקשורה לאסונות טבע, לתאונות דרכים, פיגועים וכדומה, כי לא רק שלנפגע אין סביבה תומכת, נהפוך הוא- הסביבה הקרובה היא זו הפוגעת. כשהטראומה נובעת מפגיעה מאנשים שאמורים לאהוב אותנו או לטפל בנו, ההשלכות שלה יהיו רחבות ויקח זמן רב יותר לטפל בהן. כשהאדם שאליו אתה אמור לפנות כשאתה במצוקה הוא האדם שפוגע בך, מפחיד אותך או מתעלם ממך, תאלץ למצוא דרכים חלופיות להתמודד עם רגשות האימה, התסכול והכעס, ואז יקרו שני דברים: אתה תלמד להדחיק ולהתעלם מרגשותיך, לא תדע לתאר מה אתה מרגיש, תהיה מנותק לחלוטין מהרגשות שלך. בהרבה מקרים תמצא את עצמך במערכות יחסים מנוכרות ומלאות בהתפרצויות זעם. והחוויה תהיה שאין לך יכולת להתמודד כמעט עם שום דבר. במקרים של פגיעה פיזית/מינית/ כל מצב אחר של אימה- אתה תלמד לכבות את עצמך ולהתנתק- מצבי דיסוציאציה על כל גווניה. וככה תמצא את עצמך מתנתק בכל פעם שצץ קושי. טראומה לא מטופלת עלולה לגבות מחיר כבד מאוד במערכות יחסים אם עברת פגיעה ע"י אדם שאהבת, סיכויים גדולים שתיווצר בעיית אמון. כמנגנון הגנה הישרדותי- סביר מאוד שתתפתח בעיית אמון, וכך תלמד לחיות בפחד מפגיעה נוספת. תפחד ותתקשה להיפתח לאדם נוסף, ובאופן לא מודע אפילו תנסה לפגוע בו, לפני שהוא יפגע בך. וכך קורה שאתה מחבל מראש במערכות היחסים שלך ("מקדים תרופה למכה") החוויה היא כשלון ביצירת קשרים חברתיים רוב האנשים שעברו טראומה בתוך מערכות יחסים זקוקים לליווי משמעותי כדי ללמוד מחדש איך בונים מערכת יחסים תקינה. לכן, בטיפול-כל כך חשוב לבנות אמון בין המטפל למטופל , עוד לפני שיוצאים למסע ההחלמה.

במאמר הזה אני מתייחסת בעיקר לשיפוט וביקורת המופנים כלפי עצמנו אם אנחנו בשיפוטיות כלפי עצמנו, אנחנו לא באמת בקבלה. שיפוט וביקורת עצמית נחשבים לתסמינים פוסט טראומטיים, אך הם נמצאים גם אצל אוכלוסייה שלא נפגעה (כמו כל דבר, אצלנו מתמודדי פוסט טראומה הם נחווים ביתר שאת) אתחיל מכך, ששיפוט וביקורת הם לאו דווקא רעים, במיוחד כשהם במינון נמוך. אנחנו בנויים ככה שכל אירוע שמגיע לפתחנו- המוח ימהר לקטלג אותו לפי אירועי עבר שדומים לו. וכך יוצא שהמוח שלנו יפרש כל אירוע כטוב או רע, נכון או לא נכון. זו דרכו של המוח, להכניס דברים לתבניות כדי לשמור על סדר. כולנו שונים זה מזה, וכל אחד רואה את העולם דרך המשקפיים שהוא מרכיב. השיפוט והביקורת שאנו חווים לעתים בכלל נובעת מקולות שיפוטיים ששמענו בילדותינו- מההורים, מהחברים, מהדמויות המחנכות וכו.. יש אנשים שגדלים במשפחות בהן יותר ביקרו אותם מאשר אמרו להם מילים טובות וכך השיפוט והביקורת הפכו להיות חלק מהם. קולות ששמענו מבחוץ, כולל אמונות של אנשים אחרים שגידלו אותנו, בשלב מסוים הופכים להיות הקולות שלנו, ואנחנו הופכים שיפוטיים וביקורתיים, כלפי עצמנו, כלפי אחרים וכלפי המציאות. (מעבר לזה, פוסט טראומה מורכבת מיסודה דורסת את הערך העצמי של המתמודד, וכך, מתוך חוסר ערך עצמי עולה הנטייה להיות ביקורתי ולא אוהד, כלפי העולם ובעיקר כלפי עצמנו) שיפוטיות מייצגת תודעה צרה וראיה חד צדדית של המציאות.. קצת כמו סוס עם רסן שרואה רק חלק מהתמונה. וכך יוצא שבמקרים רבים אנחנו מתמקדים בפגמים במקום ביופי. מה שמתמקדים בו גדל! אז ככל שנהיה יותר ביקורתיים רק נגדיל בנו את החלקים שאותם אנחנו מבקרים חשוב לדעת- לביקורת יש גם צד שיכול להזיק ולהרוס ויש לה גם צד שיכול להיטיב והועיל. הצד המיטיב שלה יכול לשפר, לשכלל, ליעל ולקדם את עצמנו ואת החיים. הביקורת, כשהיא במידה, יכולה להצביע על יכולת ראיה בהירה של הדברים ורצון פנימי להיטיב עם החיים ועם עצמנו - לשפר, לשכלל ולייעל תהליכים. זה נקרא ביקורת בונה, ועל זה אני לא מדברת פה במאמר. הצד ההרסני של הביקורת נוטה לפגוע במערכות היחסים שלנו עם עצמנו ועם הזולת ומייצר מציאות פנימית תוקפנית, רוויית מתח, כאב ומצוקה. הביקורת יכולה - להרחיק אותנו מעצמנו וגם מאחרים לבנות מערכות יחסים שיש בהן התנגדות, מאבק והתגוננות לגרום לנו לפעול באופן שאינו מכבד את מי שאנחנו או את האחר להשקיע הרבה אנרגיה ומאמץ במקומות לא מדוייקים לפגוע בשמחת החיים שלנו ושל האחרים ביקורת עשויה להוליד גם רגשות קשים - פחד, אשמה ובושה. אנחנו יכולים להיות מנוהלים על ידי הרגשות הללו שמרחיקים אותנו מעצמנו ובעיקר מרחיקים אותנו מלחיות את החיים באהבה עצמית ובשמחה כשהביקורת שלנו מופנית לאנשים אחרים היא גורמת להם להרגיש מאויימים, כך שאנחנו מחבלים גם במערכות היחסים שלנו הביקורת והשיפוטיות שלנו מצמצים אותנו, פוגעים בנו ומחבלים במערכות היחסים שלנו אני מדמה את הביקורת העצמית שלנו כפטיש 5 קילו. כל פעם שאנחנו מבקרים את עצמנו אנחנו בעצם מנחיתים פטיש 5 קילו על הראש שלנו. כמה נעים זה יכול להיות, שיש לנו פטיש פנימי כזה? אז איך מורידים את מפלס השיפוטיות והביקורתיות? הדרך הכי טובה שאני מכירה להתמודד עם ביקורתיות יתר היא חמלה חמלה היא רגש המבטא תחושה של השתתפות בצער ובסבל של האחר או של עצמי. התחושה מלווה לרוב ברצון להקל או להפחית מהסבל של האחר, או של עצמי חמלה היא אחד מהרגשות החיוביים שעוזרים בריפוי. בשביל שיתרחש ריפוי, אנחנו צריכים לתת מקום לחמלה. לחמול חלק ממני (רגש, התנהגות, דפוס) זה לא אומר שאני חייבת לאהוב את אותו דפוס/חלק, אבל זה כן אומר שאני מקבלת אותו ומכירה בזה שהוא חלק ממני. ושיש לו סיבה. חמלה היא ההפך משיפוט עצמי ומביקורת. כשאנו חומלים אנו משדרים מסרים כגון: "אני סומכת עליך, יש לך את הכוח להתמודד עם מה שבחרת, אני כאן על מנת לתת יד היכן שיש צורך, יהיה בסדר, שום דבר לא נשאר ככה לנצח" וכדומה.

רשימת "עשה ואל תעשה" כשאתה נתקל במתמודד עם פוסט טראומה/טראומה מורכבת המאמר נכתב כשירות לציבור וכחלק מפועלי להעלאת מודעות לפוסט טראומה מורכבת. לצורך כתיבתו, נעזרתי בחברי קהילת הפוסט טראומה שאני מנהלת. החברים התבקשו לענות על השאלה הזאת, לפי 3 קטגריות- מה לעולם אל תעשו/ תגידו למתמודדי פוסט טראומה/ טראומה מורכבת, ואיך כן מומלץ לפעול? במקומות העבודה/ לימודים בזמן התקף חרדה/ זעם/ התקף דיסוציאטיבי (ניתוק) במרחב הציבורי בדייט או מפגש חברתי ואלו התשובות שקבלתי. ככה זה נכתב, לא נגעתי (רק ערכתי) באופן כללי, לשלושת הקטגריות- הבנה. ספייס. שקט. אפס שיפוטיות. נוכחות, בלי עצות אם לא התבקשתם. יחס עדין ודיבור מכבד. אני מאוד רגישה לטונים ולמה שאפילו במעט יכול להוות חוסר כבוד וזלזול. אה. ולא לגעת בי בלי רשות! לשאול מה יכול לעזור. כל אחד שונה וצריך משהו שונה. לבדוק איתנו. להאמין בנו להיות שם איתנו. נוכחים. לא להיבהל, לא לשפוט. פשוט לתת הכלה ואהבה אם אפשר. בכל אחד המצבים לא לחבק (גם חברה טובה!) בהפתעה מאחורה (אתם עלולים למצוא את עצמכם עם סדק בצלע) אני חושבת שזה מורכב, אין דברים ברורים... לכל אחד יש את הטריגרים שלו.. לדוגמא בניתוק חלק רוצים שיקרקעו אותם ויחזירו אותם וחלק ממש לא.. (אפילו אצלי בתוכי יש זהויות שונות שרוצות דברים שונים באותם מצבים) לא להמעיט בחשיבות או ברצינות המצב: הימנעו מאמירות כמו "זה לא כזה ביג דיל" או "תתגבר על זה". חשוב להיות תומכים ומבינים. במקומות העבודה: לא להתייחס לשגיאות או לתפוקה ירודה כמחסור במוטיבציה: לפעמים ישנם ימים קשים יותר מימים אחרים, והעובד עשוי להזדקק לגמישות ולתמיכה. לא לחשוף את המידע האישי של העובד: אם העובד שיתף מידע אישי, יש לכבד את פרטיותו ולא לחשוף זאת לאחרים במקום העבודה. לא לצפות לזמינות מוחלטת: אל תצפו שהעובד יהיה זמין 24/7 או יענה על מיילים והודעות מחוץ לשעות העבודה, במיוחד אם הוא זקוק לזמן מנוחה ושיקום. לא להתעלם מתסמינים או בקשות להתאמות: אם העובד מבקש תנאים מיוחדים, כמו שעות עבודה גמישות או סביבת עבודה שקטה יותר, יש להקשיב ולהתחשב בכך. לא להניח שכולם מתמודדים אותו הדבר: כל מתמודד עם פוסט טראומה חווה את המצב בצורה ייחודית, ולכן יש להימנע מהשוואות לאחרים. מה שעולה לי כרגע במחשבות וזה בעיניי תקף לא רק לפוסט טראומה מורכבת אלא גם למוגבלויות פיזיות -או כמו במקרה שלי הצירוף של השניים: אל תחליטו במקומי מה אני מסוגלת לעשות ומה לא - תשאלו אותי . אם אני חושבת שאני יכולה לעשות משהו תנו לי לנסות גם אם אתם בדעה שאני לא מסוגלת. לפעמים זה רק עניין של למצוא דרך שונה ממה שאדם ללא מוגבלות היה עושה את אותה משימה . במקום עבודה הייתי מצפה לעדינות אם יש צורך בביקורת. מצפה להכלה מסויימת לאיחורים בגלל שלפעמים מתנתקת בגלל לחץ (במיוחד לפני דברים כאלו) לעזור בעדינות במקום העבודה אם הבנאדם לא מסתדר כעבור זמן מסויים, לנסות לשלב חברתית. להבין אם אני נלחץ ממצבים מסויימים.. שמירה על פרטיות. לשאול "מה את צריכה?" או "מה קשה לך", "מה יקל עליך"? לשים לב מאד שאין ניצול של הבנאדם ע"י אחרים בגלל שרגישות/ קושי מתפרש כחולשה- מקום מאד נוח לבריונות/ לדפוק במשמרות. קחו בחשבון שיש לי פוסט טראומה עקב שבי בכת. כתוצאה מזה יש לי חרדה מגורמי סמכות אז אל תנחיתו עליי פקודות - אתם רוצים שאעשה משהו - תבקשו בצורה עדינה. אם אתם רוצים לשנות משהו בנהלים אל תיידעו אותי מעכשיו לעכשיו אלא תנו לי זמן לעכל את השינוי. אני מומחית מניסיון חיים וככזו אני מצפה שיתייחסו אליי ברצינות ובכבוד- ופירושו של דבר שלא יצפו ממני לדוגמה לתת הרצאה 'בהתנדבות'. זכותי להתנדב במקום שבו אני בוחרת ולא ש'ינדבו' אותי . בזמן התקף חרדה או זעם במרחב הציבורי: שיכבדו את המרחב האישי. לא לגעת בי, לא בכתף, לא בגב ובטח לא להתקרב צמוד.. מגע פתאומי עלול להחמיר את המצב. חשוב לשמור על מרחק בטוח ולהציע עזרה מילולית בלבד. לא להפעיל לחץ או לדרוש "להירגע": אמירות כמו "תירגע" או "תפסיק להתנהג ככה" לא יעזרו ואף עלולות להחמיר את המצב. לא לשפוט או להגיב באופן שלילי: תגובות כמו גלגול עיניים או פרצוף מאוכזב יכולות לגרום לתחושת בושה או חרדה נוספת. עדיף להציע תמיכה בצורה רכה ומכילה. לא לצלם או לפרסם את המצב: צילום האירוע או פרסומו ברשתות חברתיות עלול להחמיר את המצב ולגרום לאי נוחות רבה לאדם החווה את ההתקף. לא לספק עצות! עצות כמו "תנשום עמוק" או "תספור עד עשר" עלולות להיות מתסכלות. עדיף להציע עזרה במידת הצורך בלבד לא להתנהג באופן פאסיבי-אגרסיבי: הימנעו ממחוות או אמירות עקיפות שמעבירות ביקורת או חוסר סבלנות, כמו "אתה סתם מושך תשומת לב" או "זה לא כזה נורא". מומלץ לשאול- למה את.ה זקוק.ה ממני כרגע"? (לא תמיד ניתן לענות על השאלה הזאת בתוך התקף, אבל היא עדיפה על מגע או נסיון לדרבן אותי לצאת מהמצב) אמירות כמו "אני איתך" או "את/ה לא לבד" יכולות לעזור מה שאני צריך זה שפשוט יגידו לי שהם איתי אם אני רוצה, ויתנו לי להחליט מה כן ומה לא. בלי עצות, בלי תובנות ובלי שום דבר שלא ביקשתי. במפגש חברתי: פוסט טראומה הוא נושא רגיש ואי אפשר לשאול פשוט "ממה הפוסט טראומה שלך?" לא לשאול שאלות חודרניות או להביך: שאלות כמו "מה קרה לך?" או "למה אתה מתנהג ככה?" או "מה עשו לך?" אם המתמודד ירצה, הוא יספר מעצמו. יכול להיות שיש פרטים שהוא לא זוכר- אין צורך להדליק אצלו את עניין חוסר הזיכרון ולשאול שאלות על פרטים חסרים בסיפור. אם יש דברים שהוא בוחר לא לספר- כבדו את החלטתו, לא בכוח. תגידו "תודה ששיתפת אותי" וזהו. אל תשאלו עוד שאלות על פרטי האירוע. לא לחטט ולא להביע סקרנות יתר, זה יכול לעורר אי נוחות, להכביד ועשוי גם ממש לטרגר אף פעם לא להיכנס לפרטים שהנפגע/ת לא מנדב/ת בעצמנו- אם למשל מישהו עבר תקיפה אלימה שבגללה הוא סובל היום, והוא מספר על זה לחברים/קולגות בעבודה- תנו לו שליטה מלאה במה שהוא מספר או לא מספר. יש לשמור על שיח קליל ונעים. לא להפעיל לחץ להשתתף או להישאר: אם האדם מביע רצון לעזוב או לקחת הפסקה, יש לכבד זאת ולא לנסות לשכנע להישאר בכוח. לא להתעלם או לזלזל בתחושות שלי: אמירות כמו "אתה סתם מגזים" או "אין מה להילחץ" אינן מועילות. יש להראות הבנה והכלה כלפי תחושות האדם. לא להתעלם אם האדם נסוג: אם האדם מתחיל להסתגר או להתרחק, אל תתעלמו מזה או תעשו כאילו הכל בסדר. עדיף לשאול בעדינות אם הכל בסדר ולהציע תמיכה.. לא להעמיד את האדם במרכז תשומת הלב: אם האדם נראה לא נוח במצב חברתי, יש להימנע מלהפנות אליו את כל תשומת הלב, דבר שעלול להחמיר את תחושת החרדה שלו. כשנפגע מדבר על פגיעה, להקשיב ולהאמין לו. אף פעם לא להגיד מה הנפגע/ת צריכ/ה או חייב/ת לעשות- אף פעם לא לתת עצות אלא אם כן ביקשו ממכם עצה באופן מפורש. אל תתנו לי הצעות מניסיון אישי "ספורט שינה לי את החיים!" מדיטציה" וכו'. ואם כבר מדגדג לכם לייעץ, אז במקום להגיד "את/ה צריכ/ה לנשום עמוק" אפשר להגיד "אני חושב/ת שנשימה תוכל לעזור, מה דעתך?" אף פעם לא להיכנס למרחב הטיפולי. לא לשאול שאלות כמו- איך היה לך בטיפול? מה המטפל/ת שלך אומר/ת על זה? את/ה מטופל/ת? היה לך טיפול קשה היום? גם אם אתם יודעים שהאדם מולכם נפגע ומטופל, וגם אם אתם מזהים אצלו רגרסיה- אף פעם לא לשאול אותו שאלות כמו- את/ה בטוח שהטיפול שלך עובד? אולי תחליף/י מטפל/ת? אולי הטיפול שלך מזיק לך? ללכת לטיפול זה קשה וזה יכול לאתגר בכל פעם מחדש, אין צורך להוסיף מוטיבציה שלילית. בחיים לא להגיד- "את/ה צריך/ה לשחרר". הנפגע/ת לא עושה את זה בכוונה. עד כמה הפגיעה קשה? יש מבנים פיזיולוגים במוח שאשכרה השתנו. המערכת האנדוקרינית עובדת אחרת מאז האירוע (ענייני קורטיזול ואדרנלין). זה לא בשליטה של הנפגע/ת, הוא/היא לא "בוחר/ת" להיות כאלה או להתנהג ככה. אי אפשר פשוט לשחרר ולהתקדם הלאה. אם זה היה כזה קל- הנפגעים היו עושים את זה מזמן. לי עוזר עידוד חיובי. גם כשעולה לי הפוסט טראומה (הסימפטומים) להזכיר לי דברים טובים שעשיתי או שיש בי לא להתקשר - עדיף בווטסאפ לא לבקש ממני קנאביס זאת התרופה שלי וזה יקר לא לצעוק, לא להפתיע, עדיף ליידע מראש כל דבר לא לרחם עלי, לא לשאול אותי ממה הפוסטראומה (כי אני אגיד ואז לא תדעו איך להגיב) להבין שאני חייבת את הכלב שלי איתי רוב הזמן וזה לא בגלל שאני מפנקת אותו. להבין שיש לי ימים נהדרים וכאלו שהם ממש לא. לא להגיד- איך יש לך טראומה מורכבת אם לא אנסו אותך/היית בסכנת מוות וכו'? (מי אמר שלא? וזה לא תנאי מחייב. ומה פשר החופשיות לשאול?) אל תנסו לאבחן אותי. לא אוהבת שמנסים לפענח אותי. ומתחילים לזרוק אבחנות (גם אספרגר למרות שלא עונה על שום קריטריון מלבד "הניתוק" והקושי החברתי בהווה). אל תגידו לי- "שחררי" "תתקדמי" "למה את תקועה בעבר?" "איך פתאום זה התפרץ?? היית בסדר!" "את חייבת להזדרז את בת 35!!! איך יהיה לך אח"כ בן-זוג?? זה הזמן שלך! את חייבת לפעול כדי להשתקם מהר!" "את רגישה מדי" "לא נשמע טראומטי" - עבורי כן. אל תשפטו את התפקוד שלי ע"י אמירות ו "דברי היגיון שונים" שנוגעים לתפקוד - "את צריכה למצוא חברות." "את צריכה להתחיל לעבוד" "להכיר בן זוג"  הכי נורא-אל תגידו לי "שחררי מהעבר.."

במאמר הזה אני רוצה לדבר על ריצוי, איך זה משפיע לרעה על חיינו ולמה ממש מומלץ לעבוד על הורדת מפלס הריצוי המון מאתנו אנשים מרצים. לעתים אנחנו מודעים לזה, ולעתים המנגנון הזה מושרש כ"כ עמוק, שאנחנו כבר לא שמים לב שאנחנו מרצים.. מה זה אומר לרצות? זה אומר שאני מוותרת על הרצון האמיתי שלי ופועלת לפי רצון של מישהו אחר. במילים אחרות, לרצות זה לבטל את עצמי😞 ריצוי הוא הכחשת העצמי כדי לזכות במשהו- אם זה הכרה, אהבה, אהדה ואפילו בזכות לקיום. לפעמים נרצה כדי לא להיכנס לעימותים- לזכות בשקט או בתחושת ביטחון ושייכות. החוויה הבסיסית של אנשים המרצים באופן קבוע היא כזאת- לא מעריכים אותי לא מתייחסים אלי לא מכבדים אותי לא אוהבים אותי אני לא שייך אני לא ראוי אני משעמם, לא מעניין.. ריצוי, לרוב, הוא דפוס שאנחנו לומדים אותו בילדות, במערכת היחסים שלנו עם הדמויות המטפלות בנו. כילדים אנחנו לומדים דרך התקשורת עם הסביבה שמגדלת אותנו מה אני צריך לעשות כדי לקבל אהבה, ביטחון, שייכות , הזנה ועוד. מנגנון הריצוי פועל ביתר שאת אצל מתמודדי פוסט טראומה מורכבת (בעיקר מהילדות) איך הסביבה משפיעה על מנגנוני ריצוי? תחשבו על ילדים שנפגעים- פיזית, מינית, מילולית, רגשית או לחילופין ילדים שגדלים בבתים לא מתפקדים, בתים מזניחים, הורים שלא רואים ולא מתייחסים לילד, בתים בהם הילד מגדל את עצמו או אפילו ילדים להורים שעסוקים מאוד בעצמם כאשר ילד גדל בסביבה שדורשת ממנו לציית למבוגרים סביבו, תוך כדי ביטול הצרכים שלו, המסרים שהוא מקבל זה שהצרכים הבסיסים שלו לא חשובים. הילד לומד להפסיק להקשיב למסרים מהגוף והוא מפתח הקשבה למסרים שהוא מקבל מבחוץ, לצרכים של הסביבה, תוך התעלמות משלו. הוא למד שכדי לקבל תחושה של ביטחון, אהבה, שייכות, קבלה, שקט וכו' הוא צריך להיות קשוב ולתת מענה לאחר. ככל שהוא גדל הוא לומד להפסיק לשמוע את המסרים מהגוף, עד שהוא כבר לא יודע מה הוא רוצה ומה הוא צריך. לפעמים, מצב הריצוי הופך להיות החיים עצמם כך שכבר לא נשים לב מה הרצונות שלנו ומה של האחר. איך נדע מתי זו נתינה בריאה ומתי ריצוי ? דרך הגוף- תקשיבו לגוף. נתינה מהלב מלווה ברגשות חיוביים. תרגישו נעים ונוח בגוף ריצוי-הוא מנוגד לרצון העמוק שלנו, או לאינטואיציה ולכן אם תלמדו לשים לב תוכלו להרגיש תחושות לא נעימות בגוף, כמו כיווץ בבטן, קוצר נשימה, דופק מהיר, בחילה ועוד.. למה כדאי להשתחרר מדפוס הריצוי? הריצוי מנוגד לרצון העצמי, לאהבה העצמית, לביטחון העצמי, לדימוי ולערך העצמי. ביטול העצמי גורם למצבי תקיעות בחיים, הימנעות, תחושה של הליכה או דשדוש במקום, חוסר יכולת להתקדם, להשיג מטרות, להגשים חלומות מעבר לכך, כשאנחנו מרצים מישהו האדם שמולנו מקבל סוג של תחפושת שלנו, לא מקבל אותנו בשלמותנו כך שזה מצב של loose loose, בו כל הצדדים מפסידים. אני רוצה לדעת שמי שנותן לי משהו עושה את זה בלב שלם ולא מתוך ריצוי, כי אם האדם נותן לי משהו ומפסיד בעצמו, זה מחליש את שנינו תחשבו על זה- דרך הריצוי אנחנו רוצים ומנסים להיות רצויים. הבעיה היא שזה עובד הפוך על הפוך. ככל שאנשים מרצים, ככה הסביבה פחות מעריכה אותם🤷‍♀. כשאנשים עומדים על שלהם, מציבים גבולות בריאים, החברה מתייחסת אליהם בכבוד, מה שמוכיח שברוב המקרים הריצוי לא יעיל ולא פועל להשגת המטרה שלו (שיאהבו אותי, שארגיש רצויה, שייכת, שארגיש בטוחה וכו') מזמינה אתכם לבדוק עד כמה אתם מרצים בחיים שלכם. ואם אתם מזהים ריצוי, אפשר להתחיל ממש ברגע זה לשנות💪 תזכרו- 🥰 כשאתם אומרים "לא" למישהו אחר, אתם אומרים "כן" לעצמכם!!! 🥰