מנגנון חבלה עצמית
מנגנון חבלה עצמית נמצא גם אצל א.נשים שלא חוו טראומה.
אצל פוסט-טראומטיים הוא נחשב לאחד מהמנגנונים הנפוצים והוא חי ובועט,
ובעיקר משפיע ומפריע בתחומי חיים רבים.
מנגנון החבלה העצמית- המקומות בהם אנחנו פוגעים בעצמנו, ולא אף אחד חיצוני.
דוגמאות -
- הפרעות אכילה מכל הסוגים
- חיתוך או כל פגיעה פיזית אחרת
- התמכרויות לסמים, אלכוהול, מין
- קיום יחסי מין מופרזים, לא מוגנים
- דחף להסתכן – ללכת על הקצה.
- דחיינות
- ריצוי
- מחשבות שליליות על עצמנו ועל אחרים
- לחבל לעצמי בסיכוי להצליח- למשל- למדתי שבועיים למבחן מאוד חשוב, לילה לפני החלטתי לצאת לבר ולהשתכר.
- תירוצים- כשאנחנו רוצים לעשות משהו עבור עצמנו ומתחילים לתרץ לעצמנו למה לא כדאי, זה מנגנון חבלה עצמית. הלכתי לסדנה בה אני לומד כלים לריפוי עצמי ובפועל אני לא מתרגל אותם בכלל מכל מיני סיבות: אני עייף, אין לי זמן, אני עובד יותר מדי ועוד. בפועל זה מנגנון חבלה עצמית.
- הרחקת אנשים טובים ומיטיבים מחיינו
כי אנחנו מונעים מעצמנו לעשות את הדבר אותו רצינו לעשות ובכך מונעים מאיתנו את חווית הצלחה או השמחה בפעולה שאותה תכננו לעשות.
או מרחיקים מחיינו אנשים שאוהבים אותנו ובכך גוזרים על עצמנו בדידות..
למה חבלה עצמית?
כי אנחנו מונעים מעצמנו לעשות את הדבר אותו רצינו לעשות ובכך מונעים מאיתנו את חווית הצלחה או השמחה בפעולה שאותה תכננו לעשות.
אז למה המנגנון הזה הוא כל כך חזק ומושרש במוח אצל אנשים עם קומפלקס?
המנגנון הזה נוצר בילדות מתוך התייחסות הסביבה אליהם.
ילד שעובר פגיעה מכל סוג מפתח בעיות בדימוי העצמי שלו.
החוויה של אותו ילד הייתה, שהוא לא ראוי, לא אהוב, לא רצוי ולא מתקבל כמו שהוא.
זה גרם לאותו הילד לשנוא את עצמו, לרצות לחבל בגוף שלו ובסיכויים שלו לחוות הצלחות.
החוויה הבסיסית שלו היא שאין לו ערך בעולם הזה, שלא מגיע לו שום דבר (או כי ככה אמרו לו, או כי ככה הרגיש), ולכן המוח שלו למד לחבל כל פעם שהתקרב לחוויית הצלחה או אפילו חוויה של שמחה.
אתם מכירים את זה שרגע לפני שאתם הולכים להצליח במשהו אתם תוקעים לעצמכם מקלות בגלגלים?
או איך שאתם מצליחים להרגיש קצת שמחה או אושר דווקא אז יש בתוככם איזה דחף לחבל לעצמכם?
בתור ילדים הסביבה שלנו, ההורים, הגננת בגן, המורה בבית הספר, חברים, הרופא, הדודה… דיברו איתנו במשפטים שיפוטיים,
שמתייגים את הקשיים שלנו בתור בעיה בנו,
שאנחנו לא בסדר, אנחנו פגומים.
(במקרים רבים ההורים שלנו גם האשימו אותנו בצרות של עצמם.)
ככל שגדלנו ההשפעה של הסביבה קטנה, אך המילים שנאמרו לנו, הפכו להיות בעצם שלנו
ואנחנו הפכנו להיות הקול השופט, המקטין והמבקר של עצמנו.
אז מצד אחד די מבאס להבין שאנחנו מחבלים לעצמנו, אבל מצד שני זו בשורה טובה- כי אם זה שלנו אז אנחנו יכולים לשנות.
וזה תהליך של מודעות, שמאפשר לנו בסופו של דבר לשנות את השיח שלנו עם עצמנו ועל עצמנו.
אז אם אנחנו מבינים שעד היום דיברנו עם עצמנו או על עצמנו במילים מקטינות, מצמצמות, ושיפוטיות ואנחנו מבינים שזה בעצם מנגנון חבלה עצמית אז יש לנו עכשיו הזדמנות להחליף את הדיסקט במוח ולדבר עם עצמנו מילים מעצימות ומחזקות.
הדרך שאני מצאתי להתמודד עם החבלנים הקטנים היא להעלות את הערך העצמי שלי,
כי ככל שאני מרגישה ראויה, ויודעת שיש לי משמעות ומקום בעולם הדחף שלי לחבל לעצמי יורד.









