מהי דיסוציאציה? דיסוציאציה, הנקראת בעולם הטיפול "ניתוק", מתייחסת למצבים בהם נוצר נתק בין מודעות האדם ובין חלקים מהעצמי שלו, מהזיכרונות, הרגשות, המחשבות ותחושות הגוף. ובמילים פשוטות- האדם לא מודע (באופן מלא או חלקי) למיקום בו הוא נמצא, לפעולות שהוא עושה ולמה שקורה מסביבו. הניתוק מופיע בתגובה לטראומה קשה ומטלטלת אשר הנפש לא יכולה לשאת, ולכן המוח לומד לבודד את המידע המאיים מרצף החוויה המודע. כך למשל אדם אשר נקלע לפגיעה מינית קשה לא יזכור את האירוע או האירועים. לעיתים האדם ייזכר בחלקיקי מידע מתוך האירועים שחווה באמצעות פלאשבקים (זכרונות שחוזרים כשביבי מידע או חלקי תמונות או תחושות). הדיסוציאציה משמשת כמנגנון הגנה בלתי מודע ובריא, אך עם הזמן היא גורמת מצוקה קשה ופגיעה באיכות החיים ובתפקוד. כתבה מתמודדת מקהילת הפוסט טראומה שייסדתי ושאני מנהלת- "דיסוציאציה, קרי ניתוקים, זו אחת התופעות המוכרות ופוסט טראומה, בפרט על רקע מיני והיא מתפתחת מתוך מנגנון הישרדות של המוח המנסה לא לחוות את הסיטואציה המזוהה בעיניו כטריגר וסכנה. בזמן הטראומה המנגנון נצרך ומציל אותנו מלחוות את הטראומה במלואה בכך שמנתק אותנו מהמתרחש. אך עליה וקוץ בה- הוא נשאר איתנו הלאה למהלך החיים כמנגנון קבוע המנתק אותנו בכל סיטואציה שרק מזכירה בצורה הכי קטנה שיש (כמו ריח, דיבור או צבע) את הטראומה" איך נראית דיסוציאציה הלכה למעשה? מתמודדי פוסט טראומה מורכבת מספרים- אני נכנס לסופר, ומחפש ומחפש... השמן זית בדיוק מולי אבל אני עדיין מחפש. עוברת מוכרת ואני שואל בביישנות- "היכן השמן זית? והיא מסתכלת עלי כאילו אני עיוור- "הנה פה על המדף" היא עונה.. לך תסביר לה שאני כרגע ברגעי ניתוק ואני לא מצליח לסדר את המחשבה להסתכל נכון אני יוצא מהסופר, נכנס לאוטו כדי לנסוע לכיוון הבית. השכן שלי רואה אותי ושואל- אתה נוסע הביתה? אתה יכול להקפיץ אותי? כן בשמחה אני עונה. הוא נכנס לאוטו ואני מתחיל לנסוע. אחרי הפנייה השנייה אני מסתכל החוצה ולא מזהה את הרחוב .. כן, 30 שנה שאני נוסע ברחוב הזה וכן, אני לא מזהה. מה נותר לעשות? להדליק את הוויז ,זה המוצא היחידי שיש לי. כעת מזווית עיניי אני רואה איך השכן בוחן אותי מלמעלה עד למטה.. ואני אומר לו- אני רוצה להזהר ממשטרה. לך תסביר לו שאני כרגע מנותק ויש לי חוסר התמצאות במרחב פעם הסתובבתי עם האוטו במשך דקות שלמות סביב כיכר ממש קרובה לבית מגורי ולא הבנתי איך ואיפה אני יוצאת מהכיכר. מאז שהתפרצה אצלי הטראומה המורכבת אחד הדברים שנשארו לי קלים לעשייה זה להכין עוגות, מאלו הבחושות הפשוטות- מערבבים כמה מרכיבים ושמים בתנור. כנראה זה טמוע בי כי מגיל צעיר לימדו אותי לאפות אז גם אחרי ההתפרצות זה נשאר כלי נגיש למוח, בקיצור לאפות זה פעולה יומיומית עבורי. לפני כמה שבועות הכנתי כמה עוגות לחייל שמשרת עכשיו במלחמה. הוצאתי אותן מהתנור וחזרתי להתיישב עם החברות שהיו אצלי, בזמן שאני מגרדת את האצבע וממלמלת לעצמי- איזה קטע נגעתי במשהו עם לכלוך וזה נדבק עליי ולא יורד. החברה שלי צועקת לי להפסיק לגרד כי זאת כוויה- ליטפת גוף חימום! היא אומרת. ואני מתווכחת איתה מה פתאום סתם משהו נדבק אליי כמה רגעים אחר כך הבנתי שהיא צודקת- על האגודל שלי ביד ימין התחילה להתנפח לה כוויה. ואני בהלם. כוויות זה הדבר שהכי מפחיד אותי בעולם. אני רואה אותה על היד שלי, לא מרגישה את הצריבה שלה ולא זוכרת שקיבלתי אותה בכלל. בעיני ניתוקים- הספקטרום הדיסוציאטיבי הם התסמינים הכי ערמומיים ומתעתעים שקיימים בטראומה מורכבת. אצלי היא התפרצה בגיל 30, זה היה להיוולד מחדש לתוך קיום בגוף שאני לא תמיד מרגישה אותו, ללמוד להתקיים בתוך עולם שהמוח שלי לא תמיד מעכל שהוא קיים סביבי. איך אמורים להסביר את זה למי שלא מכיר? אני הולכת ולא מרגישה את הרגליים, אני מסתכלת על היד שלי ולא מרגישה שהיא קשורה אליי. אני לא מבינה איך אנשים פשוטים פשוט נכנסים למיטה והולכים לישון... זר לא יבין זאת. הפעם הראשונה בה חוויתי דיסוציאציה הייתה בגיל 13 כשחוויתי אירוע מאוד קשה במשפחה. מצאתי בורג מתחת למיטה וחרטתי איתו פס על היד שלי במשך 4 שעות. כשחזרתי לעצמי ויצאתי מהדיסוציאציה גיליתי שפצעתי לעצמי את היד עד לבשר עם אותו הבורג. מי זאת במראה? היא מוכרת, אך אני לא מזהה. היא דומה לי אבל שונה מבט קפוא כמו בתמונה.. מי זאת במראה? את לא ממש פה, לא ממש שם. קצת מעופפת. היא שבורה מבפנים ושלמה מבחוץ אם אביט בה היטב אראה מבט קטן לחוץ... מי זאת המביטה בי מן המראה כעת? אין לי מושג, אין לי תשובות לתת. אני יודעת בעיקרון שזו אני, אבל היא לא ממש קיימת ויש לה מבט חולמני ואולי גם אני לא ממש כאן. אני לא מזהה דבר הכל מבולגן הכל כמו בסרט או בחלום.. מאוד מוזר מתי זה נגמר? קהות חושים- לא להרגיש דבר, לא לחשוב, ככה הנפש דואגת שיהיה לה קצת טוב. הכל מאבד פוקוס. ארורה הדיסוציאציה, ארורה, ועם זו חברה. אצלי זה בעיקר מתבטא כשאנשים מדברים איתי ואני מאבדת אותם כל כך מהר. אני רואה אותם מדברים ואין לי מושג על מה ומה הם רוצים ממני. אני בעולם אחר. כמו כן אני לא רואה טלוויזיה בכלל כי אני מתנתקת וצריכה לחזור אחורה כל דקה וכבר התייאשתי מזה אז אני פשוט נמנעת. הדיסוציאציה הכי הזויה שיכולה להיות לי- כשאני הולכת לישון לפעמים אני רואה את עצמי מרחפת בחדר ובמקביל אני רואה את עצמי ישנה. אני יכולה ממש לרחף בבית וזה נעים ואיטי כזה..קשה להסביר חשבתי שזה נורמלי להיות בניתוקים, אבל אני מבינה שזה בעיקר קשור לחלימה בהקיץ- אני שמחה מפנטזיות שלא קיימות בעולם האמיתי וקיבלתי בוקס בבטן שזה רק פנטזיות. מקרה ספציפי שקרה לאחרונה - באמצע טיול עם הכלב פתאום אני מוצאת את עצמי ושואלת- רגע, איך אני פה? הייתי לפני שנייה במקום אחר בטיול, איך התקדמתי ככה? ניתוקים קורים יותר בתקופה עמוסה וקשוחה, בחנויות, מסיבות ובכלל מקומות שיש בהם יותר משני בני אנוש. זה מתחיל בלחץ לא מוסבר ובלבול, ממשיך בבליעת מילים או סתם לשכוח איך אומרים מילה מסוימת שיושבת לי בול במשפט אני יכולה למצוא את עצמי בבית אחרי שעתיים בהם ניסיתי להגיע בכל דרך. בכל פעם משהו אחר עצר או בלבל אותי. יושבת עם עצמי בעיקר מלאה בזעם וכעס, משחזרת מה היה ואיך. יש נקודות שלא בדיוק זוכרת, ומוצאת את עצמי מתוסכלת ליומיים 3 של ניתוק- ריחוף כמו אסטרונאוט עד שמצליחה לצאת לצלילות שוב אחד הטריגרים הקשים שלי לאחרונה שכולם שואלים אותי לגבי העסק שלי שנשאר אי שם ברחבה של הנובה יחד עם הרכב והחברים. אני לגמרי בסדר ובטיפול ואפילו מאוד רוצה לחזור להקים את העסק מחדש, הסביבה מאוד תומכת ורוצה לעזור אבל משהו שם פשוט מנתק אותי לחלוטין. אני אפילו לא מצליחה לשים את האצבע על מה, וככה עברו 5 חודשים. המון בלבול ובעיקר כעס עצמי אחי שלח לי הודעה שהוא פגוע ממני, שאלתי למה והוא ענה שהתעלמתי ממנו באופן מוחלט. באותו יום מסתבר שהלכתי במסדרון בעבודה, ואחי שעובד שם גם עבר לידי ועצר לדבר איתי. אני כמובן באמצע ניתוק מוחלט לא עיבדתי נתונים בשדה הראייה שאחי עומד מולי והמשכתי הלאה לדרכי. אני בשיחת טלפון, שומעת צעקות של הילדים שנשברה כוס. אני מסתכלת על הרצפה ולא מבינה מה הכוס קפה והנייד שלי עושים מנופצים על הרצפה. מסתבר שהשיחה גרמה לי לניתוק, שגרם לי להעיף מהידיים את הכל התקרה מעלייך כבר לא מעלייך. את צמודה אליה- צמודה לתקרה ממש כמו בסרט ערפדים ומתבוננת מלמעלה בגוף שלך שנמצא למטה על המיטה. את לא מרגישה כלום, אפילו לא מגע, רק מתבוננת. את מרגישה קלילה, ללא משקל, מרחפת באוויר הפתוח את מסתכלת על היד שלך אבל לא מבינה מהי, או מה היא עושה פה. את עושה אגרוף או משחררת ופותחת את האצבעות ככל יכולתך ומסובבת את כף היד אבל לא מזהה אותה .איפשהו בירכתי המוח את יודעת שזו יד, אבל היא נראית זרה וכל כך לא שלך. כשאת נוגעת בה את לא מרגישה דבר. את יושבת עם כל החברות והחברים שלך. כולם צוחקים, ונראה שדי סבבה להם. את מסתכלת עליהם מהצד ולא מבינה מה את עושה שם. הם נראים מוזר, כאילו הם סרט המוקרן על ידי על גבי מסך. ואת לא שם בפנים איתם אלא מבחוץ , כמו צופה בסרט שלהם, והם רחוקים רחוקים, למרות שפיזית הם כיסא על ידך. זה נראה שהם נמצאים בתוך מסגרת שלא קשורה אליך בכלל. אני לא רוצה לדבר כעת, רוצה לשתוק פשוט לא להתערב בסיטואציה שמולי, אבל איכשהו יוצאות לי מהפה מילים או משפטים שאין לי מושג מהם. לא התכוונתי למילים לא תכננתי אותם בתוך הראש, אני מקשיבה להם בהפתעה גמורה ולא מבינה מי נתן את הפקודה המוחית להזיז את הפה, אני הרי לא רוצה לדבר. את מדברת אבל של מי בכלל הקול הזה שיוצא כרגע? את מרגישה רע, התקף חרדה בדרך וממש לא בא לך להיכנס אליו, את מנסה לשתות משהו כדי להדחיק אותו אבל בפועל את מסתכלת בהילוך איטי איך הכוס נופלת לרצפה ומתנפצת לרסיסים. ואז את עומדת מעל השברים דקות ארוכות בניסיון להבין לאן נעלמה הכוס שהרגע היתה ביד איך קוראים לך? את מסתכלת על האדם ששואל אותך את השאלה הזאת ולא מצליחה להיזכר בשמך. את יודעת מי את אבל באותה נשימה שכחת את השם. פתאום באמצע היום את שומעת חזרה את השעון שעל הקיר ואת רעש המכונית שבחוץ, את גם חוזרת להרגיש את הדם בגפיים, פשוט חוזרת לעצמך- לנוכחות, להווה. אבל אין לך מושג איפה היית עד לאותו רגע- הכל מחוק, כמו דירה שעמדה ריקה לחלוטין והרגע נכנסת אליה אחרי טיסה מחו"ל. זהו יכולה להיות יממה שלא זכורה לך וזו יכולה להיות רק שעה.. אצלי דיסוציאציה מגיעה כשיש סטרס כל כך כבד שאני לא יכולה לשאת. כאילו נלחץ כפתור בשבילי ואני מפסיקה להרגיש את כל הרגשות- אדישות מוחלטת למצב שלי, למי שמסביבי ובכלל לעולם. כאילו לא אכפת לי כלום, אין לי שום רצון, לא מרגישה את הצרכים הפיזיים שלי כמו רעב, ללכת לשירותים אני מתפקסת על איזה חפץ בחדר או על הקיר ויכולה לבהות בו שעות. לפעמים אני אפילו הוזה כתמים סגולים על הקיר וזה עובר בסוף הניתוק. היה ניתוק אחד שבו הסתכלתי על עצמי במראה וראיתי לרגע פנים אחרות, או את הסביבה שבה עברתי את הטראומה הראשונה שלי הניתוק אצלי מתבטא בדרך כלל בנשימה כבדה, לחץ בחזה ובבולמוס אכילה. זה יכול להתחיל ממגע פשוט כמו חיבוק או משיח על רגשות. מתמודדים נותנים כלים להתמודדות עם ניתוק - אחד הדברים שנותנים לדיסוציאציה מרחב פעולה נינוח אלו רגשות האשם. ככל שאנו יותר כועסות על עצמנו ומאשימות את עצמנו הניתוק יארך יותר זמן. אני מציעה לא להילחם בו! אל תנסו לצאת ממנו בכוח, אל תנסו לברוח. תגידו- אוקיי, אני נכנסת לניתוק, לא נורא, אני סולחת לעצמי ונותנת מקום לכאב ולעצב. נתראה בקצה השני. מנסיון אישי זה מקצר את זמן הניתוק פלאים ובמקום 3 ימים זה יתקצר לחצי יום להסכים להתמסר לחפש קרקע- להישכב על הרצפה להכנס למקלחת טבע אם יש לי כוח להיאחז בעוגנים- עבודה, ילדים, מנטרות, תזכורות. מוזיקה יש פעמים שאני מבינה שהיה ניתוק רק אחרי וכל אלה לא ממש עוזרים אבל בפעמים שאני מרגישה איך לאט לאט המוח מתנתק מהסביבה אני לא נלחמת, להפך-אני מתמסרת, אני מבינה שהמוח שלי חושב שיש כרגע סכנה. אני מסבירה לעצמי שאין. אני מסתכלת סביבי כדי לוודא שאני אכן לא בסכנה ואז אומרת לעצמי- הנה את רואה הכל בסדר אני אוהבת לשנן את צמד המילים "כאן ועכשיו" אני אוהבת להגיד את המילים האלה לעצמי שוב ושוב כאן ועכשיו כאן ועכשיו. זה הרבה פעמים מעצים אותי, בשנייה אני מייד מתמלאת בכוחות רק מצמד המילים כאן ועכשיו ברגע שאני מזהה יציאה מתוך הנוכחות שלי בהווה אני מתחילה לומר בקול רם 10 פריטים שמסביבי שמתחילים באות מסוימת, או את כל הפריטים שסביבי בצבע מסוים. זה מרכז את המוח לדברים הנוכחיים והמקרקעים במציאות ומסיט אותו מגל החרדה. נשימה- לשאוף אוויר פנימה בספירה של 4 להשאיר את האוויר בפנים בספירה של 7 ולהוציא את האוויר החוצה בספירה של 8. לחזור על התהליך 4 פעמים. לשכב על רצפה קרה לשים כפות רגליים יחפות על רצפה קרה שמיכה כבדה להחזיק קרח להחזיק כדור עם קוצים מים -לשתות, לשטוף פנים, לשים יד בתוך מים, להתקלח ללכת בחוץ לנקות לבשל להסתכל מסביב ולחפש 3 דברים שלא שמתי לב אליהם קודם במרחק. אפשר ללעוס מסטיק או סוכריה- כשהמוח מבין שאנחנו במצב של אכילה ולעיסה הוא מבין שאין סכנה קרקוע- אפשר לעשות בכמה דרכים- אפשר ללחוץ את כפות הרגליים כלפי הקרקע לכמה שניות ולשחר, אפשר לכסות עם יד אחת את היד השנייה, אפשר לעסות את כפות הידיים, את הרגליים ואת שאר הגוף, אפשר לתופף עם היד על הגוף אפשר לעשות את תרגיל הפרפר -ששתי הידיים מונחות על הכתפיים בהצלבה וכל פעם יד אחת מתעופפת על הכתף קנאביס להתבונן לאחור לזמן הניתוק ולאמר בקול מה עשיתי בשעות שלפני הניתוק. לחשוב מה יכלו להיות הטריגרים שגרמו לניתוק (כמו שמיעת חדשות או זמן מסוים במהלך השנה שידוע כזמן מציף או זיכרון בטראומה, ריח מסוים, אפילו שיחה עם חברה (ניתוח הניתוק- כמה זמן הוא נמשך...- אנחנו מלמדים את המוח שלנו איך לזהות ניתוקים ואיך למצוא עזרים כדי לצאת מהם. המרה של מחשבות ואמונות שליליות לזמן הווה, לדוגמה- במקום לומר- אני לעולם אשאר ככה לא יוצלח, אני כזאת גרועה אפשר לומר- החודש הזה היה לי קשה, ולא הצלחתי לעשות מה שרציתי אבל בהמשך אצליח... הרעיון מאחורי זה- ביטויים נצחיים ואבסולוטיים מייצרים חרדה במוח שלנו. ברגע שהמוח מרגיש חרדה הוא בורח לניתוק. ברגע שמפחיתים מעוצמת החרדה על המוח ומצמצמים את הקושי להווה בלבד וללא ציונים כמו במבחן, הוא פחות בחרדה תמידית ופחות בורח לניתוקים בניתוקים אין תרופת פלא ואין קסם מעכשיו לעכשיו אלא הליך למידה איטי ועיקש עלינו להחזיר למוח שלנו את היכולת להתמודד

למה אנשים שנפגעו חולמים או מפנטזים שהם חוזרים אל הפוגע/ים ונמצאים איתו/איתם בטוב? תופעה נפוצה אצל אנשים שנפגעו מאנשים אחרים היא חלומות כאלו שמהם מתעוררים עם כמיהה ותשוקה שזו הייתה המציאות האמיתית שלהם- חלומות בהם הנפגע יושב עם הפוגע, אוכל איתו, צוחק איתו, מנהל איתו שיחות, מבלה איתו, אפילו מתחבק/מתנשק איתו, כאילו שום דבר רע לא ארע מעולם😮 למה זה קורה?? ההסבר הוא שהמוח שלנו לא יכול להכיל את כל הרוע שעברנו. המוח האנושי לא מסוגל להכיל את העוולה, הפגיעה בגוף ובנפש ואת חוסר הצדק, ולכן הוא מנסה לתקן את הסיפור. אם אנחנו לא יכולים לחזור אל הפוגע עצמו ולתקן במציאות (כי לרוב זה בלתי אפשרי ולא ניתן לתיקון) אז זה יקרה לנו מתוך שינה דרך חלומות שבאים מתוך תת המודע. זה יקרה לנו ברגעים של הרפיה של הגוף והנפש דרך פנטזיות. לעולם קיים הצורך הזה- לתקן את הסיפור, לספר אותו מחדש כך שיקבל צורה אנושית והגיונית, לספר סיפור חדש שהפעם ייטיב איתנו ושהמוח שלנו יוכל להכיל ולהשלים איתו.

נטייה לאובדנות/מחשבות אובדניות נחשבות לאחד מהסימפטומים הפוסט טראומטיים. מחשבות אובדניות, או רצון למות, הם תגובה טבעית במצבים של ייאוש וחוסר תקווה עקב סכנה מתמשכת בעבר או בהווה אובדנות מתרחשת במצבים שבהם אנשים- מרגישים חוסר תקווה, ייאוש, חוויה של אין מוצא חשים שהם על סף שגעון מאבדים אמונה- בריפוי, בעצמם, בבני אדם חווים כאב בלתי נסבל, פיזי או נפשי נלחמים מלחמת חורמה בחלקים/תחושות שנמצאים בתוכם אצל מתמודדי טראומות מורכבות, שנחשפו למצבי אלימות ופגיעות פיזיות בילדות, תחושת האובדנות בבגרות משחזרת חוויות ואירועים מהעבר, חוויות בהם המתמודדים נפגעו ולא היתה להם דרך להפסיק או לעצור את הכאב. חשוב לדעת שיש פער גדול בין מחשבות אובדניות לבין נטייה ממשית להתאבדות. הרוב הגדול של האנשים לעולם לא יוציאו לפועל את המחשבות שלהם. במקרים רבים האדם ירגיש שהוא רוצה למות, אבל בתוך תוכו הוא לא באמת רוצה למות, אלא הוא רוצה להרוג או להמית את החלק הסובל בתוכו, את החלק הפגוע, את החלק שכואב, החלק שמרגיש בושה ואשמה. כשאין הכרה בחלק הכואב והפצוע זה משפיע על כל תחומי החיים ולכן יש תחושה או מחשבה של רצון למות. לעתים תחושת אובדנות באה כדי להזיז אותנו מהמקום. התחושה באה להוציא אותנו מ"איזור הנוחות" ולחפש פתרונות יצירתיים למצב. דיכאון ואובדנות מסמנים לנו שאנחנו עושים משהו לא נכון (לפעמים אנחנו לא עושים כלום, וזה גם לא נכון) הדיכאון והאובדנות הם הזמנה לתזוזה. לזוז מהמקום, למצוא פתרונות. אז מה עושים? מתפייסים עם עצמכם. נותנים הכרה ומקום לכל החלקים שבכם, שולחים אליהם חמלה (ובעיקר אל החלקים הפצועים). כשתלמדו לקבל ולחמול אותם במקום לרצות להמית אותם, רמת האובדנות תרד פלאים. לומדים להרחיב את השיח הפנימי שלכם עם עצמכם, לומדים לזהות את הקולות הפנימיים שגורמים לכם להרגשה לא טובה, ומתחילים להחליף אותם בשיח פנימי מעצים ומיטיב. כשעולות מחשבות אובדניות דברו אל עצמכם. תנהלו שיח עם המוח שלכם. תסבירו לעצמכם שמה שקורה לכם עכשיו נובע מרגש מאוד עמוק שמבקש ביטוי. או אולי כאב- פיסי או נפשי, שהמוח שלכם בסך הכל מבקש להפסיק אותו. תזכירו לעצמכם שאתם בהווה, ויש לכם עוד דרכי פעולה חוץ מלוותר על החיים. כשאתם מודעים לסיבות בגינן המחשבות האובדניות מגיעות אתם יכולים לבחור להשקיט אותן בדרך יעילה יותר כמו: פעילות גופנית, דמיון מודרך, נשימות, ריקוד,תנועה, יציאה לטבע, מוסיקה ,חיבור לבעלי חיים, טיפוח גינה, שיתוף ואפילו תרומה לקהילה

אני פוגשת, גם בקליניקה וגם בקהילת הטראומה שאני מנהלת, הרבה אנשים שנלחמים ברגשות שלהם. הם לא אוהבים את מה שהם מרגישים, כועסים על עצמם, מאוכזבים ממה שהם חווים- אם זה כעס, עלבון, קנאה, או כל רגש שנתפס בעיניהם כשלילי. אני מזהה הרבה מאוד שיפוט וביקורת עצמית אנשים משקיעים המון אנרגיה במלחמה פנימית, מלחמה עם מי שהם או עם מה שהם מרגישים. מאחר ויש לנו כמות מסוימת של אנרגיה בגוף (וזה נתון קבוע), אנחנו אחראים לבדוק ולנתב לאן האנרגיה הולכת כשאני כל הזמן נלחמת ברגשות שעולים, אז האנרגיה שלי הולכת לכיוון של מלחמה לעומת זאת אם אני מתמסרת לרגש, מאפשרת לרגש או לתחושה להתקיים, פשוט להיות, אז האנרגיה שלי יכולה ללכת לכיוון של ריפוי, לכיוון של חמלה, לכיוון של אהבה עצמית. אז באמת הכל עניין של חוק שימור האנרגיה- לאן אני בוחרת לשחרר או לשלוח את האנרגיה שיש לי בגוף. כשאנחנו נלחמים ברגש או בדפוס מסוים, אנו מתמקדים בו וככה הוא גדל ומתעצם. אני עצמי לא אוהבת להילחם ברגשות וככה אני מלמדת גם את המאומנים שלי- במלחמה אין מנצחים! אני לא מאמינה שצריך להילחם בפחד או להילחם בדיכאון אני מאמינה בשלום, מאמינה בפיוס עם הפחד, פיוס עם הדיכאון ואני רוצה לשלוח את האנרגיות שלי למקום חיובי, לנתב אותן למקום של ריפוי וככה באמת נזכה לחוש ריפוי

למה אני לא מאפשרת לעצמי לפרוח? למה כל פעם כשאני עומד להצליח אני "יורה לעצמי ברגל" ומכשיל את עצמי? למה במקום להנות כשטוב לי אני מתמלאת בחרדה והורסת לעצמי את כל הכיף? למה אני חייבת להרוס דברים טובים שעבדתי כל כך קשה להשיג? כל אלו הן שאלות שמתמודדי פוסט טראומה שואלים את עצמם פעמים רבות יש כמה סיבות לכך- עבור מתמודדים רבים, שהרגישו רע במשך תקופות ארוכות בחייהם, מפחיד יותר להרגיש טוב. הרע זה האזור הבטוח, האזור המוכר, ומה שמוכר- יותר קל להתמודד איתו. 2. הטראומה פוגעת בערך העצמי. כשהערך העצמי נמוך קורים מספר דברים: א . אנשים חשים שהם לא ראויים, ולא מגיע להם לזכות בטוב. ב . אדם עם ערך עצמי נמוך חווה עצמו ככשלון ולכן, כדי לא לשחזר שוב ושוב את חווית הכשלון, תת המודע שלו יעצור אותו רגע לפני השגת מטרות, רק כדי של יצטרך להתמודד עם עוד כשלונות. וכך, בהפוך על הפוך, האדם עוצר רגע לפני שמגיע אל המטרה, כך שאין כשלונות אך גם אין תחושת הצלחה, אין תחושת סיפוק מהשגת יעדים, וזה מוסיף להוריד את הערך העצמי. זה לופ 3. בהרבה מקרים הטראומה גורמת לתחושת אשמה. כשאדם חי בתחושת אשמה תמידית, הוא לא רואה את עצמו כראוי לטוב. בתפיסה הפנימית שלו מגיע לו להיכשל 4. כשאדם/ ילד נפגע הוא חי את חייו ברמת דריכות גבוהה, כך שגם אם הוא נהנה לרגע, הוא תמיד יפחד שהרגע הבא יהיה מכאיב. כמנגנון הגנה, התת מודע שלו ינסה למנוע ממנו הנאות קטנות, כדי שהמכה שאחרי, לא תכאיב כל כך 5. מנגנוני חבלה עצמית עובדים ביתר שאת אצל מתמודדי טראומות מורכבות ומכאן האדם ירגיש דחף להכשיל את עצמו רגע לפני השגת הצלחה 6. מתמודדי טראומה מורכבת חווים את החיים כטלטלה רגשית גדולה מאוד, כך שכשמתמודד מרגיש שמחה עילאית, הנאה או עונג ברמות ומינונים גבוהים המוח שלו ישר יצפה לנפילה לתהומות ברגע שאחרי. וכך, כמנגנון הגנה, המוח ימנע מהאדם להנות ולשמוח בעוצמות גבוהות. אפשר לעבוד על כל אלו אם מעלים את הערך העצמי ומשנים כמה דפוסים אוטומטים. ככל שעובדים על אהבה עצמית והעלאת ערך עצמית, מנגנוני החבלה העצמית פוחתים ואף נעלמים לגמרי

כולם נורא מפחדים מהריק שגוררת איתה אי עשיה. אצל הילדים שגדלים בדור הזה, המשפט הנשמע ביותר הוא- "משעמם לי". גדלים פה ילדים, שרובם לא יודעים להיות דקה עם עצמם בשקט, מחפשים תעסוקה, מחפשים שיעסיקו אותם רוב בני האדם בעידן הזה מוסחים כל הזמן, מחוברים למכשירים הסלולריים כמו לחמצן, מפחדים מרגע של שקט, ממסכים את האפשרות לשקט באמצעות טלוויזיה/מוזיקה /רעש רקע/ קנדי קראש ושאר משחקים ממכרים. רוב בני האדם רודפים אחרי הצלחות, עוד הישג, ביצוע עוד משימה, כיבוש של עוד יעד, והאנושות הולכת ומתרחקת מאושר...😞 כולם ממש מפחדים מלא לעשות כלום, מלהשתעמם ואני חושבת, שדווקא השעמום הוא המרחב הכי מאפשר שיש, מרחב ליצירה אין סופית, מרחב לבריאה, מרחב לגדילה ולצמיחה, מרחב להתבוננות ולהתפתחות אישית, מרחב אמיתי לנשמה. האי עשייה מאפשרת בריאות, בחירות נכונות, הקשבה בתוך השעמום אין כלום, ויש הכול אז המלצה חמה ממני- אפשרו לעצמכם להשתעמם, להיות באי עשיה, לשהות, לבהות, צאו לטבע, בלי טלפונים סלולריים פשוט תהיו לא תאמינו מה ינבע מתוככם!!!

אם אין אני לי- מי לי.... חוסר היכולת לסמוך על אנשים ולקבל תמיכה מאחרים, היא תגובה לטראומות בגילאים צעירים. מתמודדי פוסט טראומה שנפגעו בילדות, לעתים קרובות יפתחו חוסר אמון באנשים, ולא ירצו להיעזר באחרים גם כשהם כבר מבוגרים. נראה את זה בעיקר אצל כאלו שנפגעו על ידי הדמויות שאמורות היו לדאוג או לטפל בהם, או לחילופין- ילדים שלא היה מבוגר אחראי שיראה אותם, יטפל בהם או יתווך להם את הפגיעה אותם מתמודדי פוסט טראומה מורכבת יגידו משפטים כמו- "אם אין אני לי, מי לי"... "אני לא צריכה אף אחד", "אני תמיד מסתדר לבד" "אני לא רוצה ולא מאמין בעזרה" זו גישה שהייתה נכונה ויעילה עבור אותו ילד בימים שבהם הוא היה צריך לשרוד. כדי לא להיפגע עוד נדרש ממנו לסגור את הלב שלו, לא לצפות לכלום כדי לא להתאכזב ילדים שגדלו בבתים פוגעניים, או לא מתפקדים ונאלצו לגדל את עצמם, יעדיפו להתרחק מבקשת עזרה כמו מאש, מכמה סיבות: בקשת עזרה נחווית כחולשה, ומי שחלש, עשוי להיפגע עוד הסיכוי לקבל את העזרה הוא קלוש הילד לא מאמין שמישהו יבוא לטובתו הגשת עזרה יכולה לבוא עם "תג מחיר" שעשוי להיות כבד אם אני מקבל עזרה, אני עלול להיקשר, וכך להפגע כשינטשו אותי אותם ילדים למדו על בשרם שהם פשוט לא יכולים לסמוך על אנשים. הם הפכו לעצמאים מאוד, בעל כורחם עצמאות מסוג כזה, מגיל קטן, היא הגנה כנגד שברון לב ופחד עמוק מנטישה פעמים רבות כלפי חוץ זה מצטייר כחוסן וחוזק, אבל הדפוס הזה יושב על לב שבור ופצוע, על בעיית אמון גדולה בבני אדם. ילדים כאלו הופכים להיות מבוגרים שמתקשים לקבל טיפול טוב, מאחר והם לא סומכים גם על המטפלים שלהם אם אני לא זקוק לשום דבר, אני לא מסתמך על אף אחד, אני גם לא צריך להתאכזב כשינטשו אותי, או לא יהיו שם בשבילי... בפועל, כשאוטמים את האפשרות לקבלת עזרה אולי לא נפגעים, אבל גם לא מאפשרים יצירת קירבה, זוגיות טובה. האפשרות לקבלת אהבה נחסמת, וחיים בלי אהבה הם חיים עצובים  לכן, כשהאדם יבין שהרצון שלו לעצמאות יתר הוא לא חוזקה, אלא מושתת על חוסר אמון שמקורו בפצעי ילדות, הוא יוכל להשתקם מהטראומה, וללמוד לפתוח את ליבו.

למציאת שקט בתוך עצמנו יש השפעה חיובית בכל הרבדים- השקט הפנימי משפיע גם על הפן הרגשי, גם על המנטלי וגם על הפיזי: 💜 מבחינה מנטלית - כשאנחנו רגועים אנו חושבים בצורה שקולה, צלולה והגיונית, ומקבלים החלטות שקולות. כולם מכירים את הטעויות שקורות לנו כשאנחנו פועלים מתוך לחץ🤦‍♀ כשאנו רגועים אנחנו יכולים לקחת דברים בפרופורציה ופחות להתערער מתנודות חיצוניות או פנימיות. כשאנחנו יודעים להרגיע את עצמנו, אנחנו יכולים לסמוך על עצמנו, שנדע להתמודד כמעט עם כל מצב. לכן ככל שנדע להרגיע את עצמנו כך נסמוך על עצמנו יותר, ובמקביל תחושת הערך העצמי והבטחון העצמי יעלו. 💜 מבחינה רגשית - כשאנחנו רגועים- הרגשות שלנו יותר אסופים ויותר מווסתים. אנחנו פחות מוצפים, וכך יכולים להתנהל נכון ומאוזן יותר מבחינה רגשית.  💜 מבחינה פיזית - ככל שנהיה יותר רגועים, כך מערכת החיסון שלנו תהיה חזקה ויעילה יותר, והגוף יתמודד טוב יותר עם פתוגנים חיצוניים (וירוסים, חיידקים, טפילים) כשאנו רגועים, המערכת הפארא-סימפתטית (שהיא חלק ממערכת העצבים שלנו) יכולה לפעול בצורה מיטיבה. כל מערכות הגוף הפנימיות מקבלות עצבוב ויכולות לפעול כשורה (המערכת הזאת מנוגדת למערכת הסימפתטית שפועלת כשאנחנו בסטרס או במצבי קיצון).

אנחנו יצורים מאוד אוטומטים ורובינו, באופן טבעי, לא נשאף סתם כך לשינוי. אז מה בכל זאת יגרום לאדם לרצות לשנות דפוס/התנהגות? לרוב הסיבה היא שאותו דפוס/התנהגות גורמים לו לכאב, והכאב מזיז אותו מהמקום, גורם לו לחפש פתרונות/דרכים חלופיות. יש מצבים שהכאב חזק, ובכל זאת אנחנו לא מצליחים להפסיק את ההרגל המכאיב. למה? יש הרבה מצבים בחיים שיחד עם הכאב יש גם רווח מסוים מהמצב. רווח שלרוב האדם לא יהיה מודע אליו לדוגמה- אדם נפצע בתאונת דרכים. סובל מכאבים. מאוד רוצה שהפצעים יסגרו והשברים יתאחו. אבל, במקביל, הוא מקבל טיפול כפי שבחיים לא קיבל. יחס צמוד מבני משפחתו ומחבריו- אכפתיות, רגישות, אהדה. שירות מלא. אז יש בתוכו חלק שלא רוצה שהפצעים יתאחו כ"כ מהר. החלק הזה, או בשפה המקצועית- "הרווח המשני" שיש לו מהיחס החם יחבל לו בתהליך ההחלמה/השינוי. הוא יכול לעשות הכל נכון אך אם הרווח המשני חזק מידי, הוא תמיד יחזור להרגלים הישנים. זכרי/זכור- כשיש לך רווח משני, יהיו לך רגשות מעורבים ביחס לשינוי אתה אומר שאתה רוצה להשתנות, אך כל זמן שחלק מסוים בך מאמין שלא תצליח לספק את הרווח המשני בשום דרך אחרת, תמיד תחזור להרגל הישן, כדי לספק לעצמך את אותו הצורך. אז איך יוצאים מהלופ? איך יוצרים שינוי? בתהליך מודעות. השלב הראשון הוא לזהות מה הרווח המשני שלך מההרגל/התנהגות. כשתהיה מודע לצורך שיש בתוכך, ותבין שהוא זה שמעכב את השינוי- תוכל לטפל בו, לבחור דרך אחרת לספק את הצורך ולשנות הרגלים.