דיסוציאציה- קווים לדמותה
דפי נאור קסיו
מהי דיסוציאציה?
דיסוציאציה, הנקראת בעולם הטיפול "ניתוק", מתייחסת למצבים בהם נוצר נתק בין מודעות האדם ובין חלקים מהעצמי שלו,
מהזיכרונות, הרגשות, המחשבות ותחושות הגוף.
ובמילים פשוטות- האדם לא מודע (באופן מלא או חלקי) למיקום בו הוא נמצא, לפעולות שהוא עושה ולמה שקורה מסביבו.
הניתוק מופיע בתגובה לטראומה קשה ומטלטלת אשר הנפש לא יכולה לשאת, ולכן המוח לומד לבודד את המידע המאיים מרצף החוויה המודע.
כך למשל אדם אשר נקלע לפגיעה מינית קשה לא יזכור את האירוע או האירועים.
לעיתים האדם ייזכר בחלקיקי מידע מתוך האירועים שחווה באמצעות פלאשבקים (זכרונות שחוזרים כשביבי מידע או חלקי תמונות או תחושות).
הדיסוציאציה משמשת כמנגנון הגנה בלתי מודע ובריא,
אך עם הזמן היא גורמת מצוקה קשה ופגיעה באיכות החיים ובתפקוד.
כתבה מתמודדת מקהילת הפוסט טראומה שייסדתי ושאני מנהלת-
"דיסוציאציה, קרי ניתוקים, זו אחת התופעות המוכרות ופוסט טראומה, בפרט על רקע מיני והיא מתפתחת מתוך מנגנון הישרדות של המוח המנסה לא לחוות את הסיטואציה המזוהה בעיניו כטריגר וסכנה.
בזמן הטראומה המנגנון נצרך ומציל אותנו מלחוות את הטראומה במלואה בכך שמנתק אותנו מהמתרחש.
אך עליה וקוץ בה- הוא נשאר איתנו הלאה למהלך החיים כמנגנון קבוע המנתק אותנו בכל סיטואציה שרק מזכירה בצורה הכי קטנה שיש
(כמו ריח, דיבור או צבע) את הטראומה"
איך נראית דיסוציאציה הלכה למעשה?
מתמודדי פוסט טראומה מורכבת מספרים-
-
אני נכנס לסופר, ומחפש ומחפש...
השמן זית בדיוק מולי אבל אני עדיין מחפש. עוברת מוכרת ואני שואל בביישנות- "היכן השמן זית? והיא מסתכלת עלי כאילו אני עיוור-
"הנה פה על המדף" היא עונה..
לך תסביר לה שאני כרגע ברגעי ניתוק ואני לא מצליח לסדר את המחשבה להסתכל נכון - אני יוצא מהסופר, נכנס לאוטו כדי לנסוע לכיוון הבית.
השכן שלי רואה אותי ושואל- אתה נוסע הביתה? אתה יכול להקפיץ אותי? כן בשמחה אני עונה. הוא נכנס לאוטו ואני מתחיל לנסוע.
אחרי הפנייה השנייה אני מסתכל החוצה ולא מזהה את הרחוב ..
כן, 30 שנה שאני נוסע ברחוב הזה וכן, אני לא מזהה.
מה נותר לעשות? להדליק את הוויז ,זה המוצא היחידי שיש לי.
כעת מזווית עיניי אני רואה איך השכן בוחן אותי מלמעלה עד למטה..
ואני אומר לו- אני רוצה להזהר ממשטרה.
לך תסביר לו שאני כרגע מנותק ויש לי חוסר התמצאות במרחב - פעם הסתובבתי עם האוטו במשך דקות שלמות סביב כיכר ממש קרובה לבית מגורי ולא הבנתי איך ואיפה אני יוצאת מהכיכר.
- מאז שהתפרצה אצלי הטראומה המורכבת אחד הדברים שנשארו לי קלים לעשייה זה להכין עוגות, מאלו הבחושות הפשוטות-
מערבבים כמה מרכיבים ושמים בתנור.
כנראה זה טמוע בי כי מגיל צעיר לימדו אותי לאפות אז גם אחרי ההתפרצות זה נשאר כלי נגיש למוח,
בקיצור לאפות זה פעולה יומיומית עבורי.
לפני כמה שבועות הכנתי כמה עוגות לחייל שמשרת עכשיו במלחמה.
הוצאתי אותן מהתנור וחזרתי להתיישב עם החברות שהיו אצלי, בזמן שאני מגרדת את האצבע וממלמלת לעצמי-
איזה קטע נגעתי במשהו עם לכלוך וזה נדבק עליי ולא יורד.
החברה שלי צועקת לי להפסיק לגרד כי זאת כוויה- ליטפת גוף חימום! היא אומרת.
ואני מתווכחת איתה מה פתאום סתם משהו נדבק אליי
כמה רגעים אחר כך הבנתי שהיא צודקת- על האגודל שלי ביד ימין התחילה להתנפח לה כוויה.
ואני בהלם. כוויות זה הדבר שהכי מפחיד אותי בעולם.
אני רואה אותה על היד שלי, לא מרגישה את הצריבה שלה ולא זוכרת שקיבלתי אותה בכלל. - בעיני ניתוקים- הספקטרום הדיסוציאטיבי הם התסמינים הכי ערמומיים ומתעתעים שקיימים בטראומה מורכבת.
אצלי היא התפרצה בגיל 30, זה היה להיוולד מחדש לתוך קיום בגוף שאני לא תמיד מרגישה אותו,
ללמוד להתקיים בתוך עולם שהמוח שלי לא תמיד מעכל שהוא קיים סביבי. איך אמורים להסביר את זה למי שלא מכיר?
אני הולכת ולא מרגישה את הרגליים,
אני מסתכלת על היד שלי ולא מרגישה שהיא קשורה אליי.
אני לא מבינה איך אנשים פשוטים פשוט נכנסים למיטה והולכים לישון... זר לא יבין זאת. - הפעם הראשונה בה חוויתי דיסוציאציה הייתה בגיל 13 כשחוויתי אירוע מאוד קשה במשפחה.
מצאתי בורג מתחת למיטה וחרטתי איתו פס על היד שלי במשך 4 שעות.
כשחזרתי לעצמי ויצאתי מהדיסוציאציה גיליתי שפצעתי לעצמי את היד עד לבשר עם אותו הבורג. - מי זאת במראה? היא מוכרת, אך אני לא מזהה.
היא דומה לי אבל שונה
מבט קפוא כמו בתמונה.. מי זאת במראה?
את לא ממש פה, לא ממש שם. קצת מעופפת.
היא שבורה מבפנים ושלמה מבחוץ אם אביט בה היטב אראה מבט קטן לחוץ...
מי זאת המביטה בי מן המראה כעת? אין לי מושג, אין לי תשובות לתת.
אני יודעת בעיקרון שזו אני, אבל היא לא ממש קיימת ויש לה מבט חולמני
ואולי גם אני לא ממש כאן. אני לא מזהה דבר הכל מבולגן הכל כמו בסרט או בחלום..
מאוד מוזר מתי זה נגמר? - קהות חושים- לא להרגיש דבר, לא לחשוב, ככה הנפש דואגת שיהיה לה קצת טוב.
הכל מאבד פוקוס. ארורה הדיסוציאציה, ארורה, ועם זו חברה. - אצלי זה בעיקר מתבטא כשאנשים מדברים איתי ואני מאבדת אותם כל כך מהר.
אני רואה אותם מדברים ואין לי מושג על מה ומה הם רוצים ממני. אני בעולם אחר.
כמו כן אני לא רואה טלוויזיה בכלל כי אני מתנתקת וצריכה לחזור אחורה כל דקה וכבר התייאשתי מזה אז אני פשוט נמנעת. - הדיסוציאציה הכי הזויה שיכולה להיות לי- כשאני הולכת לישון לפעמים אני רואה את עצמי מרחפת בחדר ובמקביל אני רואה את עצמי ישנה.
אני יכולה ממש לרחף בבית וזה נעים ואיטי כזה..קשה להסביר - חשבתי שזה נורמלי להיות בניתוקים, אבל אני מבינה שזה בעיקר קשור לחלימה בהקיץ- אני שמחה מפנטזיות שלא קיימות בעולם האמיתי וקיבלתי בוקס בבטן שזה רק פנטזיות.
- מקרה ספציפי שקרה לאחרונה - באמצע טיול עם הכלב פתאום אני מוצאת את עצמי ושואלת- רגע, איך אני פה?
הייתי לפני שנייה במקום אחר בטיול, איך התקדמתי ככה? - ניתוקים קורים יותר בתקופה עמוסה וקשוחה, בחנויות, מסיבות ובכלל מקומות שיש בהם יותר משני בני אנוש. זה מתחיל בלחץ לא מוסבר ובלבול, ממשיך בבליעת מילים או סתם לשכוח איך אומרים מילה מסוימת שיושבת לי בול במשפט
- אני יכולה למצוא את עצמי בבית אחרי שעתיים בהם ניסיתי להגיע בכל דרך.
בכל פעם משהו אחר עצר או בלבל אותי. יושבת עם עצמי בעיקר מלאה בזעם וכעס, משחזרת מה היה ואיך. יש נקודות שלא בדיוק זוכרת, ומוצאת את עצמי מתוסכלת ליומיים 3 של ניתוק- ריחוף כמו אסטרונאוט עד שמצליחה לצאת לצלילות שוב - אחד הטריגרים הקשים שלי לאחרונה שכולם שואלים אותי לגבי העסק שלי שנשאר אי שם ברחבה של הנובה יחד עם הרכב והחברים.
אני לגמרי בסדר ובטיפול ואפילו מאוד רוצה לחזור להקים את העסק מחדש, הסביבה מאוד תומכת ורוצה לעזור אבל משהו שם פשוט מנתק אותי לחלוטין. אני אפילו לא מצליחה לשים את האצבע על מה, וככה עברו 5 חודשים. המון בלבול ובעיקר כעס עצמי - אחי שלח לי הודעה שהוא פגוע ממני, שאלתי למה והוא ענה שהתעלמתי ממנו באופן מוחלט. באותו יום מסתבר שהלכתי במסדרון בעבודה, ואחי שעובד שם גם עבר לידי ועצר לדבר איתי. אני כמובן באמצע ניתוק מוחלט לא עיבדתי נתונים בשדה הראייה שאחי עומד מולי והמשכתי הלאה לדרכי.
- אני בשיחת טלפון, שומעת צעקות של הילדים שנשברה כוס.
אני מסתכלת על הרצפה ולא מבינה מה הכוס קפה והנייד שלי עושים מנופצים על הרצפה.
מסתבר שהשיחה גרמה לי לניתוק, שגרם לי להעיף מהידיים את הכל - התקרה מעלייך כבר לא מעלייך. את צמודה אליה- צמודה לתקרה ממש כמו בסרט ערפדים ומתבוננת מלמעלה בגוף שלך שנמצא למטה על המיטה. את לא מרגישה כלום, אפילו לא מגע, רק מתבוננת. את מרגישה קלילה, ללא משקל, מרחפת באוויר הפתוח
- את מסתכלת על היד שלך אבל לא מבינה מהי, או מה היא עושה פה. את עושה אגרוף או משחררת ופותחת את האצבעות ככל יכולתך ומסובבת את כף היד אבל לא מזהה אותה .איפשהו בירכתי המוח את יודעת שזו יד, אבל היא נראית זרה וכל כך לא שלך.
כשאת נוגעת בה את לא מרגישה דבר. - את יושבת עם כל החברות והחברים שלך. כולם צוחקים, ונראה שדי סבבה להם. את מסתכלת עליהם מהצד ולא מבינה מה את עושה שם.
הם נראים מוזר, כאילו הם סרט המוקרן על ידי על גבי מסך. ואת לא שם בפנים איתם אלא מבחוץ , כמו צופה בסרט שלהם, והם רחוקים רחוקים, למרות שפיזית הם כיסא על ידך. זה נראה שהם נמצאים בתוך מסגרת שלא קשורה אליך בכלל. - אני לא רוצה לדבר כעת, רוצה לשתוק פשוט לא להתערב בסיטואציה שמולי, אבל איכשהו יוצאות לי מהפה מילים או משפטים שאין לי מושג מהם. לא התכוונתי למילים לא תכננתי אותם בתוך הראש, אני מקשיבה להם בהפתעה גמורה ולא מבינה מי נתן את הפקודה המוחית להזיז את הפה, אני הרי לא רוצה לדבר.
- את מדברת אבל של מי בכלל הקול הזה שיוצא כרגע? את מרגישה רע, התקף חרדה בדרך וממש לא בא לך להיכנס אליו,
את מנסה לשתות משהו כדי להדחיק אותו אבל בפועל את מסתכלת בהילוך איטי איך הכוס נופלת לרצפה ומתנפצת לרסיסים.
ואז את עומדת מעל השברים דקות ארוכות בניסיון להבין לאן נעלמה הכוס שהרגע היתה ביד - איך קוראים לך? את מסתכלת על האדם ששואל אותך את השאלה הזאת ולא מצליחה להיזכר בשמך.
את יודעת מי את אבל באותה נשימה שכחת את השם. - פתאום באמצע היום את שומעת חזרה את השעון שעל הקיר ואת רעש המכונית שבחוץ, את גם חוזרת להרגיש את הדם בגפיים,
פשוט חוזרת לעצמך- לנוכחות, להווה. אבל אין לך מושג איפה היית עד לאותו רגע- הכל מחוק, כמו דירה שעמדה ריקה לחלוטין והרגע נכנסת אליה אחרי טיסה מחו"ל. זהו יכולה להיות יממה שלא זכורה לך וזו יכולה להיות רק שעה.. - אצלי דיסוציאציה מגיעה כשיש סטרס כל כך כבד שאני לא יכולה לשאת. כאילו נלחץ כפתור בשבילי ואני מפסיקה להרגיש את כל הרגשות- אדישות מוחלטת למצב שלי, למי שמסביבי ובכלל לעולם. כאילו לא אכפת לי כלום, אין לי שום רצון, לא מרגישה את הצרכים הפיזיים שלי כמו רעב, ללכת לשירותים
- אני מתפקסת על איזה חפץ בחדר או על הקיר ויכולה לבהות בו שעות.
לפעמים אני אפילו הוזה כתמים סגולים על הקיר וזה עובר בסוף הניתוק. - היה ניתוק אחד שבו הסתכלתי על עצמי במראה וראיתי לרגע פנים אחרות,
או את הסביבה שבה עברתי את הטראומה הראשונה שלי - הניתוק אצלי מתבטא בדרך כלל בנשימה כבדה, לחץ בחזה ובבולמוס אכילה. זה יכול להתחיל ממגע פשוט כמו חיבוק או משיח על רגשות.
מתמודדים נותנים כלים להתמודדות עם ניתוק -
- אחד הדברים שנותנים לדיסוציאציה מרחב פעולה נינוח אלו רגשות האשם.
ככל שאנו יותר כועסות על עצמנו ומאשימות את עצמנו הניתוק יארך יותר זמן.
אני מציעה לא להילחם בו!
אל תנסו לצאת ממנו בכוח, אל תנסו לברוח.
תגידו- אוקיי, אני נכנסת לניתוק, לא נורא, אני סולחת לעצמי ונותנת מקום לכאב ולעצב. נתראה בקצה השני.
מנסיון אישי זה מקצר את זמן הניתוק פלאים ובמקום 3 ימים זה יתקצר לחצי יום - להסכים להתמסר
- לחפש קרקע- להישכב על הרצפה
- להכנס למקלחת
- טבע אם יש לי כוח
- להיאחז בעוגנים- עבודה, ילדים, מנטרות, תזכורות.
- מוזיקה
- יש פעמים שאני מבינה שהיה ניתוק רק אחרי וכל אלה לא ממש עוזרים אבל בפעמים שאני מרגישה איך לאט לאט המוח מתנתק מהסביבה אני לא נלחמת, להפך-אני מתמסרת, אני מבינה שהמוח שלי חושב שיש כרגע סכנה. אני מסבירה לעצמי שאין. אני מסתכלת סביבי כדי לוודא שאני אכן לא בסכנה ואז אומרת לעצמי- הנה את רואה הכל בסדר
- אני אוהבת לשנן את צמד המילים "כאן ועכשיו" אני אוהבת להגיד את המילים האלה לעצמי שוב ושוב כאן ועכשיו כאן ועכשיו. זה הרבה פעמים מעצים אותי, בשנייה אני מייד מתמלאת בכוחות רק מצמד המילים כאן ועכשיו
- ברגע שאני מזהה יציאה מתוך הנוכחות שלי בהווה אני מתחילה לומר בקול רם 10 פריטים שמסביבי שמתחילים באות מסוימת,
או את כל הפריטים שסביבי בצבע מסוים.
זה מרכז את המוח לדברים הנוכחיים והמקרקעים במציאות ומסיט אותו מגל החרדה. - נשימה- לשאוף אוויר פנימה בספירה של 4 להשאיר את האוויר בפנים בספירה של 7 ולהוציא את האוויר החוצה בספירה של 8.
לחזור על התהליך 4 פעמים. - לשכב על רצפה קרה
- לשים כפות רגליים יחפות על רצפה קרה
- שמיכה כבדה
- להחזיק קרח
- להחזיק כדור עם קוצים
- מים -לשתות, לשטוף פנים, לשים יד בתוך מים, להתקלח
- ללכת בחוץ
- לנקות
- לבשל להסתכל מסביב ולחפש 3 דברים שלא שמתי לב אליהם קודם במרחק.
- אפשר ללעוס מסטיק או סוכריה- כשהמוח מבין שאנחנו במצב של אכילה ולעיסה הוא מבין שאין סכנה
- קרקוע- אפשר לעשות בכמה דרכים- אפשר ללחוץ את כפות הרגליים כלפי הקרקע לכמה שניות ולשחר, אפשר לכסות עם יד אחת את היד השנייה, אפשר לעסות את כפות הידיים, את הרגליים ואת שאר הגוף, אפשר לתופף עם היד על הגוף
אפשר לעשות את תרגיל הפרפר -ששתי הידיים מונחות על הכתפיים בהצלבה וכל פעם יד אחת מתעופפת על הכתף - קנאביס
- להתבונן לאחור לזמן הניתוק ולאמר בקול מה עשיתי בשעות שלפני הניתוק.
- לחשוב מה יכלו להיות הטריגרים שגרמו לניתוק (כמו שמיעת חדשות או זמן מסוים במהלך השנה שידוע כזמן מציף או זיכרון בטראומה, ריח מסוים, אפילו שיחה עם חברה (ניתוח הניתוק- כמה זמן הוא נמשך...-
- אנחנו מלמדים את המוח שלנו איך לזהות ניתוקים ואיך למצוא עזרים כדי לצאת מהם.
- המרה של מחשבות ואמונות שליליות לזמן הווה, לדוגמה- במקום לומר- אני לעולם אשאר ככה לא יוצלח, אני כזאת גרועה אפשר לומר-
החודש הזה היה לי קשה, ולא הצלחתי לעשות מה שרציתי אבל בהמשך אצליח...
הרעיון מאחורי זה- ביטויים נצחיים ואבסולוטיים מייצרים חרדה במוח שלנו. ברגע שהמוח מרגיש חרדה הוא בורח לניתוק. ברגע שמפחיתים מעוצמת החרדה על המוח ומצמצמים את הקושי להווה בלבד וללא ציונים כמו במבחן, הוא פחות בחרדה תמידית ופחות בורח לניתוקים - בניתוקים אין תרופת פלא ואין קסם מעכשיו לעכשיו אלא הליך למידה איטי ועיקש עלינו להחזיר למוח שלנו את היכולת להתמודד
התמודדות עם דיסוציאציה מאתגרת ומקשה על איכות החיים, אך ניתן לעבוד על זה ולהפחית את רמת ואת תדירות הניתוק.
אני יודעת איך לעזור לכם.
מוזמנים
לפנות אליי לתהליך ליווי אישי
בשנים האחרונות יותר ויותר אנשים מבינים שהקשר בין הגוף לנפש הוא לא משהו רוחני בלבד, וניתן לראות יותר ויותר מקרים בהם משברים נפשיים גורמים לבעיות פיזיות בגוף. כשאנחנו עוברים חוויות קשות לאורך זמן , במיוחד טראומות מתמשכות בילדות או בבגרות - הנפש שלנו מגיבה בצורה של סימפטומים, אבל גם הגוף מגיב יחד איתה, ולכן נראה יותר ויותר בעיות/מחלות/מגבלות פיזיות המחלה הבולטת ביותר שמיוחסת למתמודדי פוסט טראומה מורכבת היא פיברומיאלגיה - תסמונת המתבטאת בכאבים מפושטים בכל הגוף, עייפות כרונית, בעיות שינה ורגישות יתר. אנשים שסובלים מפיברומיאלגיה מתארים תחושה שהגוף כולו "צועק" כאב, דבר שמעכיר משמעותית על איכות החיים. המתסכל מכל, הוא שלא מוצאים שום הצדק/סיבה רפואית ברורה למחלה. פוסט-טראומה מורכבת מתפתחת כאשר אדם עובר טראומה מתמשכת, ויש חשיפה מתמשכת למצוקה ולסטרס. המפגש בין גוף לנפש מחקרים מראים שחוויות טראומטיות משפיעות על מערכת העצבים, על המוח, ועל המערכת החיסונית. כאשר הגוף נמצא במתח כרוני ("מצב הישרדותי"), הורמוני דחק מופרשים לדם והמחיר של זה הוא- שרירים שמתכווצים רמות הדלקת עולות המערכת ההורמונלית יוצאת מאיזון. התוצאה- כאבים, עייפות ותסמינים גופניים שנראים "חסרי סיבה רפואית", אך בעצם הם הדרך של הגוף לבטא את המצוקה הנפשית. למה חשוב להכיר את הקשר בין הגוף והנפש? כי אנשים רבים מסתובבים עם אבחנות גופניות מבלי לדעת שהשורש קשור גם לטראומה רגשית. כי הידיעה שיש קשר משחררת אשמה. זה לא "אני עצלנית" או "אני מפונקת" , אלא זו הנפש שמבקשת ריפוי, והגוף שמבקש הקשבה. כי הבנה עמוקה של החיבור בין גוף לנפש פותחת אפשרויות לריפוי , לא רק דרך תרופות, אלא גם דרך טיפול רגשי, וויסות מערכת העצבים, טכניקות כמו נשימה וחיבור מחודש לעצמי. המסע לריפוי מפיברומיאלגיה או מפוסט-טראומה מורכבת אינו פשוט, אבל הוא אפשרי. הוא כולל שילוב בין הקשבה לגוף (מנוחה, תזונה, תנועה עדינה, נשימה) לבין עבודה נפשית-רגשית (טיפול, תמיכה, קהילה). ככל שאדם מצליח להחזיר לעצמו תחושת ביטחון וחיבור פנימי, כך הגוף מפחית בהדרגה את הקריאה לעזרה דרך הכאב מהניסיון שלי כמאמנת רגשית מומחית בטיפול במתמודדי פוסט טראומה, המצב מחמיר כשיש התנגדות /דחיה לקבל חלקים מאתנו. ככל שנתנגד ונכחיש חלקים מתוכנו, ככל שננסה להדחיק את הטראומה כך הכאב הפיזי יגדל. מוזמנים לעבור איתי תהליך רגשי תומך כדי להקל משמעותית על הכאבים הפיזיים. יש לי את הכלים לעזור לכם!
שתיקה ככלי להענשה היא אלימות לכל דבר המאמר כתוב בלשון נקבה אך מתאים לכל המינים והמגדרים הרבה אנשים נוטים לחשוב שאלימות חייבת להשאיר סימנים על הגוף, זו טעות והמאמר הזה בא לנפץ את המיתוס הזה במאמר הזה אדבר על אלימות בצורה של שתיקה מכוונת, שתיקה רועמת שתיקה באופן כללי זה לא דבר רע, ולעתים זה אפילו מבורך. אבל מה קורה כששותקים דווקא בזמן שבו נדרשת נוכחות? מה קורה כשמישהו- שותק מול כאב שלך, מול פנייה שלך, מול שאלה ישירה? שותק בהפגנתיות כשאת מתפרקת מולו, כשאת סובלת או זקוקה לעזרה? שותק שוב ושוב, בדיוק כשאת מבקשת יחס והכי זקוקה שיראו אותך? כששתיקה הופכת לסוג של עונש זהו אקט אלים, ועשוי להעיד על מערכת יחסים רעילה. בחוויה שלך, דרך השתיקה את חווה שאת לא בסדר ומגיע לך להיענש שאת לא ראויה לתגובה/ לא ראויה בכלל שהרגשות שלך לא נחשבים שאת לא באמת קיימת עבור הצד השני שאת מיותרת, שאת כלום ושום דבר, שאת לא שווה את המאמץ להגיב אליך כשאת חווה את התחושות האלו, זה בדיוק המקום שבו השתיקה מפסיקה להיות שקטה, והופכת לאלימות. למה זו אלימות? כי היא פוגעת בדיוק באותו מקום שפגיעות "פיזיות" פוגעות בו- בערך העצמי, בתחושת הזהות, בקיום האנושי הבסיסי. השתיקה היא אקט של שליטה, של מחיקה, של פגיעה ובפועל- אקט של אלימות רגשית. איך מרפאים את זה? הדבר הראשון והחשוב ביותר הוא להפנים שכשיש שתיקה שחוזרת על עצמה, במיוחד במצבים שצוינו כאן- זו אלימות ואכזריות לכל דבר. ההכרה והתיקוף הם חלק נכבד בריפוי מבינים שהתגובה הזו אומרת משהו על האדם שמולך, לא עליך מחזירים לעצמך את הקול- תכתבי, תשתפי, תצעקי אם צריך (ומומלץ- לא מול אותו אדם הפוגע בך) בחרי להיות מוקפת באנשים שמגיבים, שמתייחסים, שמדברים איתך, באנשים שרואים אותך לסיכום אם מישהו שותק מולך שוב ושוב, כשאת פונה אליו בלב חשוף, זה לא מקרה. זו בחירה. וכשזו הבחירה של הצד השני - מותר לך לבחור אחרת. אם את מרגישה שהשתיקה הפכה לצורת תקשורת קבועה מולך, אם את מוצאת את עצמך הולכת לאיבוד בתוכה - את לא לבד. ואת לא באמת צריכה לצעוק כדי שישמעו אותך, את ראויה שיראו וישמעו אותך מוזמנת לשתף ולהשמיע את קולך ב קהילת הטראומה שבניהולי או להצטרף לקורס יש לי אותי ולקבל כלים להעלאת הערך העצמי, הצבת גבולות ויציאה מקשרים רעילים
המאמר הזה מתייחס לפגיעה מינית במבוגרים/בגירים המאמר כתוב בלשון נקבה, אך מתייחס לכל המינים והמגדרים כאשר עולה בתקשורת מקרה של תקיפה מינית/אונס, השאלה הראשונה שחוזרת שוב ושוב לא פעם בטוקבקים, פוסטים, בדיונים ציבוריים או אפילו בקרב קרובים, היא- אם זה באמת קרה, למה היא לא הלכה להתלונן באותו רגע? או- למה היא שתקה כל כך הרבה זמן?? אלו שאלות שעשויות למוטט רגשית ולפגוע בשנית במי שכבר נפגעה. אני מאמינה שהשאלה נשאלת מתום לב ובורות, ואשמח להסביר מה המורכבות שפגיעה מינית מייצרת, וכך אולי תבינו ותפסיקו לשאול את השאלה הזאת פגיעה מינית היא אירוע טראומטי. נפגעות ונפגעים רבים כלל לא יכולים לגשת להתלונן ביום הפגיעה מכמה סיבות מה קורה כשאדם נפגע מינית? 1. שוק/הלם ודיסוציאציה במקרים של מצבי קיצון, כמו אונס/תקיפה מינית, הגוף והנפש נכנסים מיידית למצב הישרדותי של "קיפאון", בלבול או דיסוציאציה (ניתוק) במצב כזה, קשה לעבד את מה שקרה, קשה למצוא מילים, וכמעט בלתי אפשרי לצאת לפעולה 2. אשמה ובושה פגיעה מינית כמעט תמיד מלווה בתחושות עמוקות של אשמה ובושה, גם כשהן אינן רציונליות. הנפגעת עשויה לשאול את עצמה: אולי אני לא הייתי מספיק ברורה? למה בכלל הייתי שם? למה לא התנגדתי? למה לא ברחתי? (במיוחד במצבים של קפאון בו לא היתה התנגדות/צעקה או יכולת לברוח) המחשבות האלו שותלות ספק עצמי ומנטרלות את היכולת לפנות לעזרה/להתלונן על הפוגע.ת אצל גברים, האשמה והבושה אפילו כבדים יותר, בשל חשש ל "פגיעה בגבריות" 3. פחד מאי אמון, שיפוט או נקמה רבים מהנפגעים חוששים ש- 1.לא יאמינו להם (במיוחד כשהפוגע הוא אדם מוכר, מוערך, או נמצא בעמדת כוח, כמו בן משפחה, מורה, בוס, חבר קהילה או מטפל) 2. יאשימו אותם (בעיקר נשים-למה הלכת לבד לבר? למה שתית? למה התלבשת כפי שהתלבשת?) 3. נקמה והשתקה- בין אם מצד הפוגע עצמו ובין אם מצד הסביבה 4. מערכת אטומה ומשחזרת טראומה התלונה במשטרה כרוכה בתהליך בירוקרטי, הכולל חקירה- אקט משפיל או טראומטי בפני עצמו. המערכת אינה תמיד רגישה, ולעיתים קרובות נפגעות מתארות את הגשת התלונה כחוויה שנייה של פגיעה. נשים נחקרות לעתים ע"י שוטרים גברים, לא רגישים בעליל, שנכנסים להן "לתוך התחתונים" עם שאלות חודרניות ולא רגישות- דבר המשפיל ומשחזר את הפגיעה הראשונית. מעבר לכך, יותר מידי תלונות נסגרות מ "חוסר ראיות" ולכן רבות חוששות שיאלצו "להוכיח" את הפגיעה או להתמודד עם חוסר פעולה מצד הרשויות 5. עיבוד מאוחר של הפגיעה קשור לסעיף הראשון של דיסוציאציה/קפאון יחד עם אלמנט נוסף של הדחקה בחלק מהמקרים, רק שנים אחרי הפגיעה מצליחים הנפגעים להבין לעומק מה קרה להם. לעיתים הם נותנים שם/תיקוף למה שחוו רק לאחר שיחה, טיפול, חשיפה לפוסט, כתבה או סיפור דומה. עד אז הם פשוט "שמו את זה בצד", מתוך מנגנון הישרדותי שמגן על הנפש. לעתים הם מנוהלים ע"י תסמיני פוסט טראומה ולא מבינים את הקשר הישיר לפגיעה שעברו. 6. תלות כלכלית או רגשית בפוגע כאשר הפוגע הוא בן זוג, הורה, בוס או דמות סמכות אחרת, יש לעיתים תלות חזקה - כלכלית, פיזית או רגשית - שמקשה מאוד על האפשרות להתעמת, להתלונן או אפילו להודות שקרה משהו אסור אז, אחרי שקראתם את המאמר הנ"ל, בפעם הבאה שאתם נתקלים בנפגעת, שמתלוננת, גם אם זה שנים אחרי, בבקשה אל תשאלו אותה למה לא התלוננת הדבר הנכון לעשות הוא לפרגן ולהעצים אותה, על כך שעכשיו היא מעזה להתלונן, ואם אפשר, גם לתמוך בה רגשית אם נפגעתן (במיוחד פגיעות ממושכות, או חוזרות ונשנות) ואתן חוות תסמינים של פוסט טראומה מורכבת אתן מוזמנות לבדוק אם הקורס שלי למתמודדי פוסט טראומה מורכבת , מתאים לכן
הטיפים ניתנו ע"י מתמודדים בקהילת פוסט הטראומה המורכבת שאני מנהלת (תודה על זה!) אני אספתי אותם וריכזתי למאמר הזה טבע ומה שקשור אליו- -טיולים ארוכים ושקטים בקצב אישי במקומות שיש בהם כמה שיותר אדמה ועצים וכמה שפחות בני אדם - לשבת על ענפים - להישען על עצים -לשבת על האדמה -לשכב על האדמה - לטבול בים ובמקורות מים נוספים - ללכת יחפה על אדמה - לשכב על הדשא - לשכב על חול הים - לתפוס חזק בענף של עץ או להניח עליו את המצח - להתבונן בפרחים, פרפרים - להקשיב לציוצי הציפורים עיסוק עם הידיים- - לגעת באדמה - לעבוד וליצור בחימר לסוגיו - לבשל/לאפות -לצייר אלמנטים מהטבע בצבעי מים -להחזיק אבן/חפץ ביד - להחזיק קריסטל בשם אראגונייט -להחזיק קרח - עיסוי עצמי -לטפוח על הגוף -כתיבה אינטואיטיבית- מה שעולה באותו רגע, בלי לעצור לחשוב - עיסוק בפלפון- להיכנס לוואטסאפ להתעדכן בהודעות - לשים משהו קר וחם לסירוגין על הלחיים או המצח - גומייה צמודה על היד, למשוך בה בשעת הצורך -סימולטור נהיגה על המחשב עבודה עם הגוף- -לנשום נשימות הרגעה - לשקשק את הגוף - לבצע מתיחות -לתופף על הגוף - לקפוץ במקום ולנער את הגוף -להיכנס למקלחת קרה -לשכב על רצפה קרה - ללכת הליכה מהירה - לצאת החוצה ולראות שהעולם ממשיך עבודה עם הפה- -לשיר -להשמיע קולות -להמהם -לזמזם -לחזור על מנטרות קבועות, כגון- "אני בטוחה עכשיו", או סתם ג'יבריש להריח- -שמן אקליפטוס/ יסמין/ לימון -נרות/ סבונים בריח האהוב להקשיב למוזיקה- -שמחה -מוזיקה קלאסית -מוזיקה קצבית -אלקטרונית - שירים מדיטטיביים כמו "אנא בכוח" עבודה עם הדמיון (מומלץ בעיניים עצומות) - לדמיין את עצמי בתוך קובייה הצבע שלה משתנה בהתאם למשאבים שלהם אני זקוקה -לשים על עצמי הגנות מכל סוג שהו (מגן דוד, מרכבה) או- -לדמיין את עצמי מוקפת בענן דמויי צמר גפן בצבע שמרגיע אותי. הענן הזה יוצר מחיצה והפרדה ביני לבין העולם החיצון -להזכיר לעצמי שאני במקום בטוח כרגע עוגנים מתוך עולם הנ.ל.פ- -לתאר בקול 5 דברים שאני רואה מסביבי -לבצע סריקה איטית של הגוף -ליצור חיבור עם כפות הרגליים על הקרקע ולשים לב לתחושת משקל הגוף -ללחוץ אצבע ואגודל יחד כדי להוריד מפלס ניתוקים /הצפות, יש לבצע באופן קבוע- -לשחרר מסכים, לפחות שעה לפני השינה -טיפולים קבועים במגע- שיאצו, טווינא, רפלקסולוגיה -טיפול אנרגטי -תזונה- מרק עצמות, הרבה שורשים (תפו"א, בטטה, גזר, סלק, שורש סלרי וכו) -להיפגש כמה שיותר עם חברים/ מכרים - לשהות במחיצת ילדים קטנים - למרוח שמנים טבעיים כמה פעמים ביום בקורס " יש לי אותי " תרכשו כלים שונים להתמודדות עם דיסוציאציה ותסמיני פוסט טראומה אחרים.
אנשים רבים שמאובחנים עם פוסט-טראומה מורכבת (CPTSD) מרגישים שהם לא מצליחים להתרכז, מתפזרים, מתחילים מיליון דברים בלי לסיים, לא מצליחים להתמקד או מאבדים את הסבלנות וההתארגנות מול משימות יומיומיות. הפרעת קשב וריכוז (ADHD) היא מצב נוירו-התפתחותי שמתחיל בילדות ומשפיע על יכולת הריכוז, הסבלנות, הארגון והוויסות. פוסט-טראומה מורכבת (CPTSD) נגרמת כתוצאה מחשיפה חוזרת ונשנית למצבי סכנה, השפלה ו/או חוסר אונים/הזנחה- | בעיקר בילדות, והיא משפיעה עמוקות על תחושת הערך העצמי, על ויסות רגשי ועל קשרים בינאישיים. איך פוסט טראומה מורכבת משפיעה על היכולת לקשב וריכוז/ סדר וארגון? כשיש הצפות רגשיות + מצבי דיסוציאציה האמיגדלה מופעלת (החלק במוח שאחראי לתפקד במצבי קיצון) והמוח הקדם מצחי (האחראי על פעולות קוגנטיביות כמו סדר וארגון) נכנס למצב "שינה". וכך נראה בעיות בסדר וארגון, שכחה של משימות, קפיצה מנושא לנושא, קושי בהתארגנות כשאנשים נמצאים במצב של דריכות מתמדת לגבי הקיום שלהם, והם מוצפים במחשבות כגון- "האם רואים אותי?" "כולם נגדי" "אני לבד מול העולם", המון אנרגיה ומשאבים מופנים למצב הישרדותי, וכך יוצא שקשה מאוד להתרכז במשימות יומיומיות פשוטות. כל אינטראקציה עם הסביבה עשויה לאיים, להשתבש ולהתיש לאנשים עם פוסט טראומה מורכבת יש היפוקמוס קטן יותר מלאנשים ללא טראומות ברקע (הקורטיקוסטרואידים- הורמוני הדחק שמופרשים במצבי סטרס ופחד מנוונים אותו) ההיפוקמוס הוא החלק במוח האחראי על הזיכרון וההתמצאות במרחב. כשהוא מוקטן הגיוני שנצפה בבעיות זיכרון, קושי בהתמצאות במרחב ובלבול בזמן או במקום (למאמר המורחב על השפעת ההיפוקמפוס על החיים בצל הטראומה) מדוע זה חשוב? אנשים עם פוסט טראומה מורכבת עלולים לקבל אבחנה של ADHD (לפעמים בצדק, אבל לפעמים בטעות) אבחנה שגויה עלולה להוביל לטיפול שאינו מתאים-למשל, תרופות שמגבירות דריכות במקום להרגיע. הפרעות קשב וריכוז הן סימפטום פוסט טראומטי ואי אפשר להתעלם מהשורש הרגשי-טראומטי שזקוק לריפוי. מהצד השני, קיימים גם לא מעט אנשים שסובלים מטראומה בעקבות מצבים קודמים של ADHD, ילדים שקראו להם עצלנים, ירדו עליהם, הקניטו אותם ובכך נוצרה טראומה מתמשכת אז מה עושים? לא ממהרים לאבחן - חשוב לערב אנשי מקצוע שמכירים את שני התחומים: גם טראומה מורכבת וגם הפרעת קשב. בודקים את ההיסטוריה - האם יש טראומות ברקע? מקשיבים לגוף ולרגש - כשקושי בריכוז מגיע עם ניתוק רגשי, פלאשבקים, או חרדה חברתית עמוקה- כדאי לבחון את האופציה של CPTSD טיפול מותאם אישית -לעיתים צריך טיפול רגשי-גופני עמוק, ולעיתים שילוב עם טיפול תרופתי- כל מקרה לגופו. לסיכום אם אתם מרגישים מוצפים, מוסחים, מבולבלים או כאילו "אין לכם מוח", ייתכן שאתם סוחבים לא רק קושי נוירולוגי- אלא גם כאב נפשי עמוק שלא קיבל מענה. זה לא אומר שאתם עצלנים או מפוזרים. זה אומר שיש סיכוי גדול שיש ברקע טראומות, וכדאי לעבד אותן ולטפל בהן הבשורה הטובה היא שהמוח גמיש, ועם עבודה נכונה אפשר לשפר את יכולות הקשב והריכוז, הסדר והארגון מוזמנים ללמוד איך אפשר לשפר את הזכרון בקורס "יש לי אותי" ואם הנכם מעוניינים ב תהליך פרטני , דברו איתי
אחד האתגרים הגדולים של מתמודדים עם פוסט טראומה מורכבת (CPTSD) הוא התחושה שמשהו במוח "לא עובד כמו שצריך"- בעיות זיכרון, בלבול, תחושת ניתוק, קושי להתמצא בזמן ובמרחב או קושי להבין מה קרה מתי. אם אתם מזדהים עם התחושות האלו- חשוב שתדעו שיש לזה הסבר מוחי עמוק, והוא מתחיל באזור קטן ורגיש שנקרא היפוקמפוס . מהו ההיפוקמפוס ? ההיפוקמפוס הוא חלק מהמערכת הלימבית במוח (חלק ממערכת העצבים) והוא אחראי על: זיכרון - למשל איפה שמנו את המפתחות, מה קרה אתמול.. התמצאות במרחב - הוא מסייע להתמצא בסביבה, לדעת איפה אתם נמצאים, לאן אתם הולכים ואיך להגיע ממקום למקום. (למשל, כשאתם זוכרים איך להגיע הביתה- ההיפוקמפוס מעורב בזה) אינטגרציה של מידע ההיפוקמפוס משלב מידע שמגיע מאזורים שונים במוח ויוצר ממנו זיכרון אחיד. הוא לא "מאחסן" את הזיכרון, אלא משמש כמעין תחנת עיבוד לפני שהמידע נשמר באזורים אחרים במוח. בפועל, הוא עוזר לנו "לארוז" את הזיכרון בתוך סיפור שלם- מה קרה, באיזה סדר ואיך הרגשנו הוא כמו הספרנית של המוח -מקבלת את המידע מהיום, ממיינת, מסדרת, ושולחת אותו למקום המתאים לאחסון תפקידים רגשיים ההיפוקמפוס עובד בשילוב עם האמיגדלה (שמעבדת רגשות כמו פחד), לכן יש ביכולתו לשלב בין מידע רגשי לבין זיכרון, זו הסיבה שזיכרונות רגשיים חזקים (כמו טראומה) נחרטים עמוק יותר בזיכרון הבנת רצף של זמן (מה קרה קודם ומה אחר כך) אבל מה קורה כשיש טראומה? במחקרים רבים נמצא ש חשיפה ממושכת לטראומה ומצבי קיצון - במיוחד טראומה בילדות- גורמת להיפוקמפוס להתכווץ בגודלו. המשמעות של זה בפועל: קושי ביצירת זיכרונות חדשים (אמנזיה אנטרוגרדית) חוויות נזכרות בצורה מקוטעת או מעורפלת תחושת בלבול בזמן ובמרחב או ניתוק מהמציאות לעיתים מופיעים פלאשבקים שבהם המוח לא יודע האם הזיכרון שייך לעבר או קורה עכשיו- ההיפוקמפוס מאבד את היכולת שלו "לסמן" למוח מתי חוויות הסתיימו. זו אחת הסיבות שאנשים עם פוסט-טראומה מרגישים שהעבר "רודף אותם", גם כשעברו שנים. קושי להרגיש בטוחים בהווה , גם כשאין איום ממשי כל אלו אגב, קורים גם אחרי אירוע מוחי, ולכן פוסט טראומה היא הפרעה נוירולוגית ולא מחלה/בעיה נפשית! הבשורה הטובה היא שהמוח גמיש וההיפוקמפוס יכול להשתקם! אז מה אפשר לעשות? בקורס "יש לי אותי" למתמודדי טראומות מורכבות תלמדו איך להרחיב את ההיפוקמפוס ולשפר את הביצועים שלכם בכל תחום בחיים. טיפול/אימון רגשי מדיטציה, מיינדפולנס, תרגילי נשימה ותרגולי נוכחות וקרקוע - הוכחו במחקרים כמשפרים את התפקוד של ההיפוקמפוס ומסייעים בשיקום הזיכרון. כתיבה, יצירה, ריקוד ותנועה - כל מה שעוזר לייצר הקשרים חדשים במוח ולבטא חוויות פנימיות, עשוי לתרום להתארגנות מחודשת של ההיפוקמפוס. קהילה תומכת - קשר עם אנשים שעברו חוויות דומות הוא קריטי, כי הוא מאפשר למוח לעבור מתגובה הישרדותית למקום רגוע ומקבל. מוזמנים להצטרף לקהילת הטראומה שלי לסיכום- זה לא אתם, זו הטראומה אם אתם מרגישים שאתם שוכחים כל הזמן, לא מצליחים לזכור מה קרה באמת, או מרגישים מנותקים- זה לא בגלל שאתם לא בסדר. זה המוח שלכם שפעל בדיוק כמו שצריך כדי לשמור עלייכם בחיים בתוך מציאות בלתי נסבלת. ועם הזמן, עם הכלים הנכונים, עם הקשר הנכון- המוח יכול לרפא את עצמו.
פחד מגורמי סמכות הוא תופעה נפוצה אצל מתמודדים עם פוסט-טראומה מורכבת. לא מדובר כאן בתחושת אי נוחות מול סמכות פורמלית כמו רופא, מורה/מרצה או בוס, אלא בתחושות עמוקות של חרדה, שיתוק, הימנעות, ריצוי, התרפסות ולעתים אף זעם בלתי נשלט במאמר הזה אסביר ממה זה נובע למה דמויות סמכות מפעילות את מערכת ההישרדות? חוסר אמון/בטחון בסיסי - אצל רבים מהמתמודדים עם פוסט-טראומה מורכבת, הילדות לוותה בתחושת חוסר ביטחון קיומי מול דמויות הסמכות הראשוניות- הורים, מטפלים או אנשי חינוך. כשהמבוגר שאמור היה להגן, להכיל ולאהוב- התנהג באופן לא צפוי, שיפוטי, מתעלל או מזניח- המוח של הילד לומד לזהות סמכות כסכנה. לכן, כשאותו ילד יתבדר, ויבקש עזרה ממטפל, ישב מול בוס בישיבה שגרתית או יתבקש לתת חוות דעת בפורום כלשהו- מערכת העצבים עלולה להיכנס למצב הישרדותי: קיפאון (freeze), הימנעות (flight), ריצוי (fawn) או תקיפה (fight). ערך עצמי נמוך - אחד התסמינים המרכזיים בפוסט-טראומה מורכבת הוא פגיעה מתמשכת בתחושת הערך העצמי כשילד או ילדה גדלים בסביבה פוגענית- למשל עם הורה ביקורתי, נרקיסיסטי או מתעלל- הם מפנימים מסרים עמוקים של "אני לא מספיק", "אני לא שווה", או "משהו בי מקולקל/דפוק/פגום". תחושות אלו לא נעלמות כשהם מתבגרים, להפך, הן מתעצמות, מלוות אותם ויוצרות בסיס רעוע למפגש עם גורמי סמכות. כאשר אדם חי בחוויית ערך עצמי נמוך, הוא לא באמת מרגיש שווה ערך למי שמולו. הוא נכנס מראש למצב של נחיתות, תוקפנות או ריצוי, כי הוא מאמין (לעיתים בלי להיות מודע לכך) שלסמכות יש את הכוח לקבוע אם הוא שווה, אם הוא מספיק, אם הוא ראוי, אם מותר לו להיות הוא עצמו. כאשר מבוגר שחי בחוויה של ערך עצמי נמוך מגיע לסיטואציה מול דמות סמכות- מורה, בוס, רופא, עובד סוציאלי, או אפילו בן זוג דומיננטי- נוצרת הפעלה פנימית אוטומטית: "הם יודעים יותר ממני", "הם בטח רואים עליי משהו לא בסדר", "עדיף שלא אתבטא כדי לא להיראות טיפש/בעייתי/מתנגד." ולכן כל מפגש עם מישהו שמייצג סמכות, מפעיל את הפחד להיחשף שוב כאדם "פגום", או קטן ,או חלש... הפחד הזה לא בהכרח נובע מהאדם שמולנו- אלא מהמנגנון הפנימי שהתעצב בילדות, כתגובה למצבים שבהם ביטוי עצמי, טעות או חוסר הסכמה נענו בענישה, השפלה או דחייה. הערך העצמי הנמוך הופך את דמות הסמכות לאיום- גם אם האדם שמולנו כלל לא מתכוון להפעיל כוח או לפגוע כל קורה שכל מחווה ניטרלית עלולה להיתפס כביקורת, אכזבה או אפילו סכנת נטישה.המתמודד נכנס למצב הישרדותי מבלי להבין למה דווקא מפגש "תמים" כל כך הפחיד או הכאיב לו. העבודה הטיפולית תהיה לחזק ולהעלות את תחושת הערך העצמי. ואז, יהיה אפשר לפגוש סמכות בגובה העיניים, בלי לקטון מולה או להילחם בה. הצורך באישור חיצוני - מתמודדים עם פוסט-טראומה מורכבת לרוב מחפשים אישורים מבחוץ- מה יגידו, מה יחשבו, מה נכון. הקול הפנימי שלהם לא תמיד נגיש או מהימן בעיניהם, ולכן כל גורם סמכות נראה להם כמו אמת מוחלטת. זה יוצר תלות, בלבול, פחד לטעות ותחושת חוסר שליטה. העבודה הטיפולית כאן תהיה להחזיר למתמודד את הסמכות הפנימית שלו לעזור לו להרגיש שיש לו זכות לבחור, לחשוב, לטעות, להיות. וגם כאן- ככל שמתבסס ערך עצמי יציב, כך משתנה החוויה מול סמכות חיצונית- פחות פחד, פחות ריצוי, יותר הקשבה פנימה ותחושת חופש. לסיכום פחד מדמויות סמכות אצל מתמודדי CPTSD אינו פחד רציונלי, אלא תגובה עמוקה של מערכת העצבים שנבנתה מתוך הישרדות. הוא קשור קשר הדוק לחוויות ילדות מתמשכות של פגיעה, איבוד האמון וחוויית ערך עצמי נמוך. חיבור מחודש לעצמי, דרך חמלה פנימית ונתינת מקום לסמכות הפנימית- ניתן לשחרר את הפחד הזה ולהחזיר את החופש לבחור, החופש לבטא ולהביע את עצמנו בעולם, גם מול דמויות שנראו פעם כל־יכולות ומפחידות. על מנת להעלות את הערך העצמי, בחרו את המסלול המתאים לכם- קורס לימוד קבוצתי בזום למתמודדי CPTSD תהליך אישי/ פרטני איתי
ההשלכות של פגיעות מיניות בילדות על נשים בבגרות חלק שלישי- פגיעה מינית בתוך המשפחה או על ידי אדם מוכר/קרוב משפחה מטפל או כל דמות משמעותית שאמורה להגן, לאהוב ולטפל בפגיעות מסוג כזה הנזק הוא עמוק ורב שכבתי מדובר לא רק בפגיעה בגוף, אלא בפגיעה בבסיס של כל מה שילדה מבינה ולומדת על אהבה, ביטחון, קשר וזהות נוצר בלבול קיצוני בין אוהב לאויב, בין אהבה לאלימות. כשאדם שפוגע הוא גם זה שאומר "אני אוהב אותך" הילדה תפתח בלבול שעשוי להמשך לכל אורך חייה האם אהבה היא דבר כואב? האם קרבה חייבת להיות כרוכה בבגידה ובשמירת סוד? איך מי שמכאיב לי אומר לי שהוא אוהב אותי? האם זה בסדר שמישהו עובר על הגבולות שלי גם אם הוא מחבק אותי אחר כך? בהרבה מקרים נוצרת חוויה של פיצול הילדה לא יכולה להכיל את זה שהאדם שהיא תלוי בו גם פוגע בה, ולכן היא עשויה להעלים חלק מהחוויה כדי לשמור על תחושת שייכות, תחושה בסיסית של קיום. מצבים כאלו עשויים להוביל לדיסוציאציה ולאובדן זיכרון חוויה של- "אני לא באמת פה" או- "זה לא קרה לי, זה קרה למישהי אחרת" הדיסוציאציה תאפשר לה לחיות חיים לכאורה רגילים, ללכת לגן/בית הספר ולתפקד פגיעות ע"י קרוב/ים יוצרות פגיעה בסיסית באמון וביכולת ליצור קשרים. אם מי שאמור להיות המקום הכי בטוח מתגלה כמסוכן, יהיה קשה מאוד לסמוך על אנשים בעתיד הילדה לומדת שהעולם הוא מקום בוגדני, שאי אפשר לסמוך או להשען על אף אחד באמת. בהרבה מקרים נראה בידוד וחרדה חברתית . פגיעות מקרובים עלולים ליצור מצב בו הילדה תחיה מתוך אמונה ש "אם אין אני לי מי לי" היא תתקשה לבקש עזרה במהלך כל חייה. שחזור מערכות יחסים רעילות לאורך החיים אשמה ובושה עמוקה - ילדות רבות מרגישות שהן הביאו את זה על עצמן, שהן היו "ילדות רעות" (לעתים זה אף נאמר להן), שהן עשו משהו לא בסדר, שהן משכו תשומת לב או שיתפו פעולה. כמובן שהאשם לעולם איננו בילדה אבל התודעה הילדית לא יודעת את זה, ואם המסר הזה לא מתוקן, לאורך השנים האשמה הופכת לחלק מהזהות. הגנות רגשיות חזקות מאוד. כדי לשרוד ילדים מפתחים הגנות- דיכוי הרצון האישי עד למחיקת הרצון, קושי לזהות צרכים, ניתוק רגשי, ריצוי, הקטנה, רצון להעלם במצבים כאלו נראה קשיים בביטוי עצמי, קשיים אדירים בהצבת גבולות, בעיות קשב וריכוז, בעיות אלימות. ובכללי- כל התסמינים שנכתבו בחלק הראשון של המאמר - המנגנונים האלה אולי הצילו את הילדה בעודה נפגעת, אבל בחיים הבוגרים הם עלולים להפוך לסוג של כלא. מה יכול לעזור בריפוי? קהילת שווים - הידיעה שאת לא לבד, ההבנה שיש עוד אנשים שעברו את זה, שחווים את אותם סימפטומים והידיעה והתקווה שאפשר להשתקם. הצטרפו לקהילת הפוסט-טראומה בניהולי עיבוד רגשי לימוד מחדש איך לייצר מערכות יחסים תקינות טיפול אישי וקבוצתי חיבור לגוף ותחושת שליטה מחודשת ריפוי דרך הגוף כמו - יוגה תרפיה, מגע מודע, תנועה- כל אלו עשויים להחזיר תחושת בעלות על עצמך שיקום הגבולות- הבנה של מה מתאים לך ומה לא ואיך להציב את הגבולות פיתוח קשר מיטיב עם הילדה הפנימית - אותה ילדה שלפעמים התנתקה, אותה ילדה שלעתים את חשה אליה סלידה ודחייה. הילדה הזאת זקוקה לאהבה לביטחון ולידיעה שהיום עד כאן בשבילה.
ההשלכות של פגיעות מיניות בילדות על נשים בבגרות חלק שני - מיניות מוחצנת ושימוש בגוף כמנגנון שליטה אחת ההשלכות הפחות מדוברות של פגיעות מיניות בילדות היא דווקא הצד השני של ההסתגרות והניתוק- מיניות מוחצנת, מוגזמת או מבלבלת. זו הסיבה שנראה הרבה מקרים של ילדות שנפגעו, ש"בוחרות" לעסוק בזנות או ביחסי מין אלימים/סאדו מאזו וכולי, או יחסי מין לא בטוחים, עם פרטנרים רבים ומתחלפים אישה שנפגעה בילדות עשויה להשתמש בגוף שלה ככלי שדרכו היא יכולה להשפיע, לזכות באהבה ובשליטה היא תשתמש במיניות כדי להרגיש בעלת ערך כי ככה לימדו אותה מגיל צעיר היא חשה שליטה מלאה מתוך השימוש במיניות מוחצנת. יש כאן ניסיון של המוח להפוך את הטראומה לכוח (בהרבה מקרים באופן אוטומטי, אפילו מבלי להבין את זה) ממקום של איבוד שליטה על הגוף בעבר, המיניות בבגרות יכולה להפוך לדרך להחזיר לעצמה שליטה על מה שנלקח ממנה בכפייה. הנפגעת תרצה לשלוט בסיטואציות, לשלוט בפרטנרים שלה, "להשתמש ולזרוק", להכאיב ולייצר תלות שלהם בה. אצל נשים שנפגעו מינית בילדות וחוו פלישה למרחב האישי, המלווה בכאב פיזי ונפשי, יש חלק בנפש שצועק- "אם אני אהיה זו שבוחרת, יוזמת ומובילה אולי זה יפסיק לכאוב כך" המיניות יכולה להפוך לכלי עוצמתי, לזירה של שליטה- "אני מחליטה מי נוגע בי ומתי, אני מחליטה מתי זה מתחיל ומתי זה נגמר" זהו ניסיון לשכתב את הסיפור, להפוך את מה שנעשה לי למשהו שאני עושה השליטה הזאת, גם אם נותנת אשליה של ביטחון לרוב לא מביאה ריפוי . לעתים רבות היא משאירה את הגוף בעמדת כוננות, כי גם כשהכל בהסכמה, בתוכי אני עדיין לא באמת נוכחת. והעיסוק בשליטה גוזל הרבה מאוד אנרגיה חשוב לציין שמתחת למיניות המוחצנת לרוב נמצאים כאב, בדידות, בלבול ותחושת ריקנות. בהרבה מקרים, אחרי מגע מיני עולים רגשות אשמה, בושה או סלידה מהגוף לעתים רבות המיניות לא באמת מביאה עונג אלא משאירה חותם נוסף של חוסר ערך. השלב הראשון בריפוי יהיה הבנה שזו לא התמכרות למין ולא בעיה בהתנהגות. זו תגובה טראומטית- זו הילדה של אז שמנסה בדרך היחידה שידעה להשיג קרבה, אהבה, שליטה או אפילו תחושת קיום עבור הריפוי יהיה חשוב להבין שהצורך בשליטה מינית הוא מנגנון הגנה, והוא בפועל תגובה הגיונית למצבים בהם אבד לה הכוח. (כמובן ש לטווח הרחוק מנגנון ההגנה הופך למנגנון חבלה עצמית ) במקביל, אפשר גם ללמוד לפתח מיניות בריאה , כזו שלא נובעת מצורך לשרוד או לשלוט אלא מתוך חופש, בחירה, הקשבה לגוף ונוכחות מסע הריפוי לא עובר דרך ויתור על עוצמה, אלא דרך חיבור לעוצמה מסוג חדש - עוצמה שקטה, אוהבת, מחוברת- כזו שלא צריכה להוכיח כלום אלא פשוט להיות (ובמילים אחרות- העלאת הערך העצמי) להמשך קריאה- חלק 3
מאחר ויש כל כך הרבה מה לכתוב על הנושא, חילקתי את המאמר לשלושה חלקים כדי שיהיה קריא, קליט ולא מעמיס חלק ראשון אדבר כאן על תסמינים הנובעים מהפגיעות בילדות המאמר כתוב בלשון נקבה, אך פונה לכל המינים והמגדרים חשוב לי לציין- לא כל מי שנפגעה זוכרת שנפגעה . * אצל חלק מהילדות מופעל מנגנון דיסוציאציה שגורם להן לשכוח (להלן "זיכרונות מודחקים") חלקן נזכרות בגילאים מאוחרים (אם זה בחלום, פלאשבקים, רסיסי מידע שצצים בעקבות אירוע מטלטל) * חלק מהבנות נפגעות בגיל כה צעיר, בו אין אפשרות לזכור. אבל- הגוף תמיד זוכר! כמעט אצל כל מי שנפגעה, בין אם היא זוכרת ובין אם לא, יתפתחו תסמיני פוסט טראומה מורכבת ( לרשימת התסמינים לחצו כאן ) לא כל אישה חווה את כל התסמינים. לכל אחת יש סיפור ייחודי, מנגנוני התמודדות שונים ורקע חיים שונה. כשילדה עוברת פגיעה מינית בגיל צעיר, בו עדיין לא נבנתה תחושת ביטחון בסיסית בעולם- ההשפעה יכולה להתבטא כמעט בכל תחום בחיים הבוגרים- - פגיעה אנושה בערך העצמי - תחושה שאני פגומה, מקולקלת - בושה ואשמה - נשים רבות שנפגעו בילדות חווות בושה עמוקה. הן חיות בתחושה שהן אשמות במה שקרה להן, או בדברים שקורים להן בהמשך. בפגיעות מיניות בילדות המסר הלא מדובר הוא שהגוף שלך הוא לא שלך. את אובייקט. הילדה שבשלב המוקדם הזה אמורה לקבל ביטחון מהעולם, לומדת שהיא בעיה, שהיא לא ראויה, שהיא אשמה בכך שהיא נפגעת. אפילו אם זה לא נאמר בקול, הגוף והנפש סופגים את התחושה- משהו בי כנראה פגום אם זה קרה לי. בבגרות זה יכול להתבטא בביקורת עצמית אכזרית, שיפוטיות יתר כלפי עצמה ותחושה מתמשכת של בושה גם בלי סיבה ברורה. ובעיקר שנאה עצמית . - קושי ביצירת גבולות - פגיעה בגוף יוצרת בלבול עמוק בהבנת הגבולות. פגיעה מינית בילדות מערבבת בין מרחב פרטי לבין פלישה למרחב. הילדה לא מבינה איפה נגמר הגוף שלה ומתחיל הרצון של האחר. במיוחד אם בבית מלמדים אותה שהגוף שלה פרטי, ובחוץ מישהו מחלל את הגוף שלה. כשהילדה צעירה מאוד היא לא תדע להגיד לא. התוצאה בבגרות היא שכאישה היא תתקשה להרגיש מתי עוברים לה על הגבול. היא עלולה לוותר על עצמה כדי שיאהבו אותה או להרגיש רע עם עצמה אם היא אומרת לא, להיכנס לקשרים שמבוססים על ניצול או חוסר הדדיות, או- לחוות התפרצויות פתאומיות אחרי תקופה של שתיקה כי הגבול נפרץ שוב ושוב - ריצוי-ויתור עצמי/ ויתור על הרצון שלי - קושי לומר לא (גם אם אומר לא, זה לא מבטיח שיקשיבו לי) הריצוי הוא נגזרת של בעיה עם גבולות - אתגרים במערכות יחסים אינטימיות - גם כשיש אהבה ובטחון הגוף עשוי להגיב בפחד, ניתוק או חוסר רצון למגע קירבה עשויה להרגיש כמו סכנה, גם אם הראש יודע שהיא לא "אני אוהבת אותו אבל הגוף שלי נסגר" אחת ההשפעות השקטות והכואבות ביותר של פגיעות בילדות זה הקושי להרגיש בטוחה בקרבה, במיוחד אינטימית. לפעמים דווקא במקום שבו אמורים להיות אהבה ובטחון הגוף מגיב כאילו הוא בסכנה / נשים רבות מתארות ניתוק בזמן מגע, גם אם הוא עדין. לעתים רבות נראה סלידה ממין או מהגוף בכלל, אישה שתגדיר את עצמה כ- א-מינית לעתים רבות נראה חרדה שמתעוררת דווקא ברגעים של אינטימיות- רגשית או פיזית, קושי לסמוך, קושי לתת אמון גם כשיש אהבה זה מאוד מבלבל כי הראש אומר שהכל בסדר אבל הגוף מתכווץ, נעלם, מתנתק - תסמינים גופניים ונפשיים כגון - חרדות, דיכאון, פיברומיאלגיה, התקפי זעם, דיסוציאציה, אנדומטריוזיס, מחלות אימוניות בהן הגוף תוקף את עצמו, כאבי בטן, כאבי וסת חזקים, דימומים מחוץ לזמן הווסת. תסמינים גופניים שהרפואה לא מוצאת להם הסברים, כאבי ראש, מיגרנות, בחילות, בעיות עיכול כאבים כרוניים כמו פיברומיאלגיה, עייפות תמידית הגוף מדבר את מה שהנפש ניסתה לשכוח. - סטרס ודריכות תמידית - פגיעות מיניות בילדות נוטות לייצר עומס רגשי כה חזק עד שהמערכת כולה נכנסת למצב הישרדות מתמשך וזה מתבטא בחרדות ותחושת לחץ תמידית. המערכת מגיבה כאילו הסכנה עדיין קיימת גם כשאין איום ממשי - הלב דופק, הנשימה נעצרת והגוף בטוח שהוא צריך לברוח כשהמערכת דרוכה כל הזמן נוצרות בעיות בהיפוקמפוס (שהוא אחראי על הזיכרון) ולכן נראה בעיות זיכרון חמורות, בעיות קשב וריכוז . מעבר לכך- שכשילדה נפגעת בגילאים צעירים רמת הקשב שלה והיכולת ללמוד קטנה משמעותית - לעתים נראה הישגיות יתר כדי להוכיח שמגיע לי מקום בעולם. אני שווה רק אם אני מצטיינת - חיפוש מתמיד לאישור מבחוץ - שחזור הפגיעה- משיכה למערכות יחסים שמחזירות את אותה תחושת חוסר ערך. נטייה לחזור ולהיפגע שוב ושוב, לעתים מתוך דיסוציאציה -התקפי זעם או רגישות יתר פגיעות לא מעובדות עלולות ליצור פיצוץ רגשי כאילו המיכל הפנימי גדוש ולא יכול להכיל שום דבר. לפעמים זה יתפרץ מול בן/בת זוג, ילד או סתם מוכרת בסופר ולפעמים הזעם לא יוצא אלא מופנה פנימה נגד עצמך - דיסוציאציה- אחת התגובות הכי חכמות של הנפש בזמן סכנה (שלא ניתן לברוח ממנה) הילדה עוזבת את הגוף, ומתנתקת. בבגרות זה מתבטא בתחושת ריחוף, קושי להתרכז או כאילו את לא ממש נוכחת בחיים שלך. לפעמים זה מגיע דווקא ברגעים טובים כי העונג עצמו מרגיש מסוכן עוד על דיסוציאציה אפשר לקרוא כאן הפרעות אכילה - קראו כאן בהרחבה מנגנוני חבלה ופגיעה עצמית- קראו כאן בהרחבה חשוב להבין שכל אלו תגובות נורמליות לפגיעה לא נורמלית, זה לא מעיד עלייך כלום! התסמינים מעידים שהגוף שלך מחזיק זיכרונות שדורשים ריפוי. טראומה לא נעלמת. היא מאותת דרך התסמינים שציינתי כאן להמשך קריאה- חלק 2
