שתיקה ככלי להענשה היא אלימות לכל דבר המאמר כתוב בלשון נקבה אך מתאים לכל המינים והמגדרים הרבה אנשים נוטים לחשוב שאלימות חייבת להשאיר סימנים על הגוף, זו טעות והמאמר הזה בא לנפץ את המיתוס הזה במאמר הזה אדבר על אלימות בצורה של שתיקה מכוונת, שתיקה רועמת שתיקה באופן כללי זה לא דבר רע, ולעתים זה אפילו מבורך. אבל מה קורה כששותקים דווקא בזמן שבו נדרשת נוכחות? מה קורה כשמישהו- שותק מול כאב שלך, מול פנייה שלך, מול שאלה ישירה? שותק בהפגנתיות כשאת מתפרקת מולו, כשאת סובלת או זקוקה לעזרה? שותק שוב ושוב, בדיוק כשאת מבקשת יחס והכי זקוקה שיראו אותך? כששתיקה הופכת לסוג של עונש זהו אקט אלים, ועשוי להעיד על מערכת יחסים רעילה. בחוויה שלך, דרך השתיקה את חווה שאת לא בסדר ומגיע לך להיענש שאת לא ראויה לתגובה/ לא ראויה בכלל שהרגשות שלך לא נחשבים שאת לא באמת קיימת עבור הצד השני שאת מיותרת, שאת כלום ושום דבר, שאת לא שווה את המאמץ להגיב אליך כשאת חווה את התחושות האלו, זה בדיוק המקום שבו השתיקה מפסיקה להיות שקטה, והופכת לאלימות. למה זו אלימות? כי היא פוגעת בדיוק באותו מקום שפגיעות "פיזיות" פוגעות בו- בערך העצמי, בתחושת הזהות, בקיום האנושי הבסיסי. השתיקה היא אקט של שליטה, של מחיקה, של פגיעה ובפועל- אקט של אלימות רגשית. איך מרפאים את זה? הדבר הראשון והחשוב ביותר הוא להפנים שכשיש שתיקה שחוזרת על עצמה, במיוחד במצבים שצוינו כאן- זו אלימות ואכזריות לכל דבר. ההכרה והתיקוף הם חלק נכבד בריפוי מבינים שהתגובה הזו אומרת משהו על האדם שמולך, לא עליך מחזירים לעצמך את הקול- תכתבי, תשתפי, תצעקי אם צריך (ומומלץ- לא מול אותו אדם הפוגע בך) בחרי להיות מוקפת באנשים שמגיבים, שמתייחסים, שמדברים איתך, באנשים שרואים אותך לסיכום אם מישהו שותק מולך שוב ושוב, כשאת פונה אליו בלב חשוף, זה לא מקרה. זו בחירה. וכשזו הבחירה של הצד השני - מותר לך לבחור אחרת. אם את מרגישה שהשתיקה הפכה לצורת תקשורת קבועה מולך, אם את מוצאת את עצמך הולכת לאיבוד בתוכה - את לא לבד. ואת לא באמת צריכה לצעוק כדי שישמעו אותך, את ראויה שיראו וישמעו אותך מוזמנת לשתף ולהשמיע את קולך ב קהילת הטראומה שבניהולי או להצטרף לקורס יש לי אותי ולקבל כלים להעלאת הערך העצמי, הצבת גבולות ויציאה מקשרים רעילים

הטיפים ניתנו ע"י מתמודדים בקהילת פוסט הטראומה המורכבת שאני מנהלת (תודה על זה!) אני אספתי אותם וריכזתי למאמר הזה טבע ומה שקשור אליו- -טיולים ארוכים ושקטים בקצב אישי במקומות שיש בהם כמה שיותר אדמה ועצים וכמה שפחות בני אדם - לשבת על ענפים - להישען על עצים -לשבת על האדמה -לשכב על האדמה - לטבול בים ובמקורות מים נוספים - ללכת יחפה על אדמה - לשכב על הדשא - לשכב על חול הים - לתפוס חזק בענף של עץ או להניח עליו את המצח - להתבונן בפרחים, פרפרים - להקשיב לציוצי הציפורים עיסוק עם הידיים- - לגעת באדמה - לעבוד וליצור בחימר לסוגיו - לבשל/לאפות -לצייר אלמנטים מהטבע בצבעי מים -להחזיק אבן/חפץ ביד - להחזיק קריסטל בשם אראגונייט -להחזיק קרח - עיסוי עצמי -לטפוח על הגוף -כתיבה אינטואיטיבית- מה שעולה באותו רגע, בלי לעצור לחשוב - עיסוק בפלפון- להיכנס לוואטסאפ להתעדכן בהודעות - לשים משהו קר וחם לסירוגין על הלחיים או המצח - גומייה צמודה על היד, למשוך בה בשעת הצורך -סימולטור נהיגה על המחשב עבודה עם הגוף- -לנשום נשימות הרגעה - לשקשק את הגוף - לבצע מתיחות -לתופף על הגוף - לקפוץ במקום ולנער את הגוף -להיכנס למקלחת קרה -לשכב על רצפה קרה - ללכת הליכה מהירה - לצאת החוצה ולראות שהעולם ממשיך עבודה עם הפה- -לשיר -להשמיע קולות -להמהם -לזמזם -לחזור על מנטרות קבועות, כגון- "אני בטוחה עכשיו", או סתם ג'יבריש להריח- -שמן אקליפטוס/ יסמין/ לימון -נרות/ סבונים בריח האהוב להקשיב למוזיקה- -שמחה -מוזיקה קלאסית -מוזיקה קצבית -אלקטרונית - שירים מדיטטיביים כמו "אנא בכוח" עבודה עם הדמיון (מומלץ בעיניים עצומות) - לדמיין את עצמי בתוך קובייה הצבע שלה משתנה בהתאם למשאבים שלהם אני זקוקה -לשים על עצמי הגנות מכל סוג שהו (מגן דוד, מרכבה) או- -לדמיין את עצמי מוקפת בענן דמויי צמר גפן בצבע שמרגיע אותי. הענן הזה יוצר מחיצה והפרדה ביני לבין העולם החיצון -להזכיר לעצמי שאני במקום בטוח כרגע עוגנים מתוך עולם הנ.ל.פ- -לתאר בקול 5 דברים שאני רואה מסביבי -לבצע סריקה איטית של הגוף -ליצור חיבור עם כפות הרגליים על הקרקע ולשים לב לתחושת משקל הגוף -ללחוץ אצבע ואגודל יחד כדי להוריד מפלס ניתוקים /הצפות, יש לבצע באופן קבוע- -לשחרר מסכים, לפחות שעה לפני השינה -טיפולים קבועים במגע- שיאצו, טווינא, רפלקסולוגיה -טיפול אנרגטי -תזונה- מרק עצמות, הרבה שורשים (תפו"א, בטטה, גזר, סלק, שורש סלרי וכו) -להיפגש כמה שיותר עם חברים/ מכרים - לשהות במחיצת ילדים קטנים - למרוח שמנים טבעיים כמה פעמים ביום בקורס " יש לי אותי " תרכשו כלים שונים להתמודדות עם דיסוציאציה ותסמיני פוסט טראומה אחרים.

אנשים רבים שמאובחנים עם פוסט-טראומה מורכבת (CPTSD) מרגישים שהם לא מצליחים להתרכז, מתפזרים, מתחילים מיליון דברים בלי לסיים, לא מצליחים להתמקד או מאבדים את הסבלנות וההתארגנות מול משימות יומיומיות. הפרעת קשב וריכוז (ADHD) היא מצב נוירו-התפתחותי שמתחיל בילדות ומשפיע על יכולת הריכוז, הסבלנות, הארגון והוויסות. פוסט-טראומה מורכבת (CPTSD) נגרמת כתוצאה מחשיפה חוזרת ונשנית למצבי סכנה, השפלה ו/או חוסר אונים/הזנחה- | בעיקר בילדות, והיא משפיעה עמוקות על תחושת הערך העצמי, על ויסות רגשי ועל קשרים בינאישיים. איך פוסט טראומה מורכבת משפיעה על היכולת לקשב וריכוז/ סדר וארגון? כשיש הצפות רגשיות + מצבי דיסוציאציה האמיגדלה מופעלת (החלק במוח שאחראי לתפקד במצבי קיצון) והמוח הקדם מצחי (האחראי על פעולות קוגנטיביות כמו סדר וארגון) נכנס למצב "שינה". וכך נראה בעיות בסדר וארגון, שכחה של משימות, קפיצה מנושא לנושא, קושי בהתארגנות כשאנשים נמצאים במצב של דריכות מתמדת לגבי הקיום שלהם, והם מוצפים במחשבות כגון- "האם רואים אותי?" "כולם נגדי" "אני לבד מול העולם", המון אנרגיה ומשאבים מופנים למצב הישרדותי, וכך יוצא שקשה מאוד להתרכז במשימות יומיומיות פשוטות. כל אינטראקציה עם הסביבה עשויה לאיים, להשתבש ולהתיש לאנשים עם פוסט טראומה מורכבת יש היפוקמוס קטן יותר מלאנשים ללא טראומות ברקע (הקורטיקוסטרואידים- הורמוני הדחק שמופרשים במצבי סטרס ופחד מנוונים אותו) ההיפוקמוס הוא החלק במוח האחראי על הזיכרון וההתמצאות במרחב. כשהוא מוקטן הגיוני שנצפה בבעיות זיכרון, קושי בהתמצאות במרחב ובלבול בזמן או במקום (למאמר המורחב על השפעת ההיפוקמפוס על החיים בצל הטראומה) מדוע זה חשוב? אנשים עם פוסט טראומה מורכבת עלולים לקבל אבחנה של ADHD (לפעמים בצדק, אבל לפעמים בטעות) אבחנה שגויה עלולה להוביל לטיפול שאינו מתאים-למשל, תרופות שמגבירות דריכות במקום להרגיע. הפרעות קשב וריכוז הן סימפטום פוסט טראומטי ואי אפשר להתעלם מהשורש הרגשי-טראומטי שזקוק לריפוי. מהצד השני, קיימים גם לא מעט אנשים שסובלים מטראומה בעקבות מצבים קודמים של ADHD, ילדים שקראו להם עצלנים, ירדו עליהם, הקניטו אותם ובכך נוצרה טראומה מתמשכת אז מה עושים? לא ממהרים לאבחן - חשוב לערב אנשי מקצוע שמכירים את שני התחומים: גם טראומה מורכבת וגם הפרעת קשב. בודקים את ההיסטוריה - האם יש טראומות ברקע? מקשיבים לגוף ולרגש - כשקושי בריכוז מגיע עם ניתוק רגשי, פלאשבקים, או חרדה חברתית עמוקה- כדאי לבחון את האופציה של CPTSD טיפול מותאם אישית -לעיתים צריך טיפול רגשי-גופני עמוק, ולעיתים שילוב עם טיפול תרופתי- כל מקרה לגופו. לסיכום אם אתם מרגישים מוצפים, מוסחים, מבולבלים או כאילו "אין לכם מוח", ייתכן שאתם סוחבים לא רק קושי נוירולוגי- אלא גם כאב נפשי עמוק שלא קיבל מענה. זה לא אומר שאתם עצלנים או מפוזרים. זה אומר שיש סיכוי גדול שיש ברקע טראומות, וכדאי לעבד אותן ולטפל בהן הבשורה הטובה היא שהמוח גמיש, ועם עבודה נכונה אפשר לשפר את יכולות הקשב והריכוז, הסדר והארגון מוזמנים ללמוד איך אפשר לשפר את הזכרון בקורס "יש לי אותי"

אחד האתגרים הגדולים של מתמודדים עם פוסט טראומה מורכבת (CPTSD) הוא התחושה שמשהו במוח "לא עובד כמו שצריך"- בעיות זיכרון, בלבול, תחושת ניתוק, קושי להתמצא בזמן ובמרחב או קושי להבין מה קרה מתי. אם אתם מזדהים עם התחושות האלו- חשוב שתדעו שיש לזה הסבר מוחי עמוק, והוא מתחיל באזור קטן ורגיש שנקרא היפוקמפוס . מהו ההיפוקמפוס ? ההיפוקמפוס הוא חלק מהמערכת הלימבית במוח (חלק ממערכת העצבים) והוא אחראי על: זיכרון - למשל איפה שמנו את המפתחות, מה קרה אתמול.. התמצאות במרחב - הוא מסייע להתמצא בסביבה, לדעת איפה אתם נמצאים, לאן אתם הולכים ואיך להגיע ממקום למקום. (למשל, כשאתם זוכרים איך להגיע הביתה- ההיפוקמפוס מעורב בזה) אינטגרציה של מידע ההיפוקמפוס משלב מידע שמגיע מאזורים שונים במוח ויוצר ממנו זיכרון אחיד. הוא לא "מאחסן" את הזיכרון, אלא משמש כמעין תחנת עיבוד לפני שהמידע נשמר באזורים אחרים במוח. בפועל, הוא עוזר לנו "לארוז" את הזיכרון בתוך סיפור שלם- מה קרה, באיזה סדר ואיך הרגשנו הוא כמו הספרנית של המוח -מקבלת את המידע מהיום, ממיינת, מסדרת, ושולחת אותו למקום המתאים לאחסון תפקידים רגשיים ההיפוקמפוס עובד בשילוב עם האמיגדלה (שמעבדת רגשות כמו פחד), לכן יש ביכולתו לשלב בין מידע רגשי לבין זיכרון, זו הסיבה שזיכרונות רגשיים חזקים (כמו טראומה) נחרטים עמוק יותר בזיכרון הבנת רצף של זמן (מה קרה קודם ומה אחר כך) אבל מה קורה כשיש טראומה? במחקרים רבים נמצא ש חשיפה ממושכת לטראומה ומצבי קיצון - במיוחד טראומה בילדות- גורמת להיפוקמפוס להתכווץ בגודלו. המשמעות של זה בפועל: קושי ביצירת זיכרונות חדשים (אמנזיה אנטרוגרדית) חוויות נזכרות בצורה מקוטעת או מעורפלת תחושת בלבול בזמן ובמרחב או ניתוק מהמציאות לעיתים מופיעים פלאשבקים שבהם המוח לא יודע האם הזיכרון שייך לעבר או קורה עכשיו- ההיפוקמפוס מאבד את היכולת שלו "לסמן" למוח מתי חוויות הסתיימו. זו אחת הסיבות שאנשים עם פוסט-טראומה מרגישים שהעבר "רודף אותם", גם כשעברו שנים. קושי להרגיש בטוחים בהווה , גם כשאין איום ממשי כל אלו אגב, קורים גם אחרי אירוע מוחי, ולכן פוסט טראומה היא הפרעה נוירולוגית ולא מחלה/בעיה נפשית! הבשורה הטובה היא שהמוח גמיש וההיפוקמפוס יכול להשתקם! אז מה אפשר לעשות? בקורס "יש לי אותי" למתמודדי טראומות מורכבות תלמדו איך להרחיב את ההיפוקמפוס ולשפר את הביצועים שלכם בכל תחום בחיים. טיפול/אימון רגשי מדיטציה, מיינדפולנס, תרגילי נשימה ותרגולי נוכחות וקרקוע - הוכחו במחקרים כמשפרים את התפקוד של ההיפוקמפוס ומסייעים בשיקום הזיכרון. כתיבה, יצירה, ריקוד ותנועה - כל מה שעוזר לייצר הקשרים חדשים במוח ולבטא חוויות פנימיות, עשוי לתרום להתארגנות מחודשת של ההיפוקמפוס. קהילה תומכת - קשר עם אנשים שעברו חוויות דומות הוא קריטי, כי הוא מאפשר למוח לעבור מתגובה הישרדותית למקום רגוע ומקבל. מוזמנים להצטרף לקהילת הטראומה שלי לסיכום- זה לא אתם, זו הטראומה אם אתם מרגישים שאתם שוכחים כל הזמן, לא מצליחים לזכור מה קרה באמת, או מרגישים מנותקים- זה לא בגלל שאתם לא בסדר. זה המוח שלכם שפעל בדיוק כמו שצריך כדי לשמור עלייכם בחיים בתוך מציאות בלתי נסבלת. ועם הזמן, עם הכלים הנכונים, עם הקשר הנכון- המוח יכול לרפא את עצמו.

פחד מגורמי סמכות הוא תופעה נפוצה אצל מתמודדים עם פוסט-טראומה מורכבת. לא מדובר כאן בתחושת אי נוחות מול סמכות פורמלית כמו רופא, מורה/מרצה או בוס, אלא בתחושות עמוקות של חרדה, שיתוק, הימנעות, ריצוי, התרפסות ולעתים אף זעם בלתי נשלט במאמר הזה אסביר ממה זה נובע למה דמויות סמכות מפעילות את מערכת ההישרדות? חוסר אמון/בטחון בסיסי - אצל רבים מהמתמודדים עם פוסט-טראומה מורכבת, הילדות לוותה בתחושת חוסר ביטחון קיומי מול דמויות הסמכות הראשוניות- הורים, מטפלים או אנשי חינוך. כשהמבוגר שאמור היה להגן, להכיל ולאהוב- התנהג באופן לא צפוי, שיפוטי, מתעלל או מזניח- המוח של הילד לומד לזהות סמכות כסכנה. לכן, כשאותו ילד יתבדר, ויבקש עזרה ממטפל, ישב מול בוס בישיבה שגרתית או יתבקש לתת חוות דעת בפורום כלשהו- מערכת העצבים עלולה להיכנס למצב הישרדותי: קיפאון (freeze), הימנעות (flight), ריצוי (fawn) או תקיפה (fight). ערך עצמי נמוך - אחד התסמינים המרכזיים בפוסט-טראומה מורכבת הוא פגיעה מתמשכת בתחושת הערך העצמי כשילד או ילדה גדלים בסביבה פוגענית- למשל עם הורה ביקורתי, נרקיסיסטי או מתעלל- הם מפנימים מסרים עמוקים של "אני לא מספיק", "אני לא שווה", או "משהו בי מקולקל/דפוק/פגום". תחושות אלו לא נעלמות כשהם מתבגרים, להפך, הן מתעצמות, מלוות אותם ויוצרות בסיס רעוע למפגש עם גורמי סמכות. כאשר אדם חי בחוויית ערך עצמי נמוך, הוא לא באמת מרגיש שווה ערך למי שמולו. הוא נכנס מראש למצב של נחיתות, תוקפנות או ריצוי, כי הוא מאמין (לעיתים בלי להיות מודע לכך) שלסמכות יש את הכוח לקבוע אם הוא שווה, אם הוא מספיק, אם הוא ראוי, אם מותר לו להיות הוא עצמו. כאשר מבוגר שחי בחוויה של ערך עצמי נמוך מגיע לסיטואציה מול דמות סמכות- מורה, בוס, רופא, עובד סוציאלי, או אפילו בן זוג דומיננטי- נוצרת הפעלה פנימית אוטומטית: "הם יודעים יותר ממני", "הם בטח רואים עליי משהו לא בסדר", "עדיף שלא אתבטא כדי לא להיראות טיפש/בעייתי/מתנגד." ולכן כל מפגש עם מישהו שמייצג סמכות, מפעיל את הפחד להיחשף שוב כאדם "פגום", או קטן ,או חלש... הפחד הזה לא בהכרח נובע מהאדם שמולנו- אלא מהמנגנון הפנימי שהתעצב בילדות, כתגובה למצבים שבהם ביטוי עצמי, טעות או חוסר הסכמה נענו בענישה, השפלה או דחייה. הערך העצמי הנמוך הופך את דמות הסמכות לאיום- גם אם האדם שמולנו כלל לא מתכוון להפעיל כוח או לפגוע כל קורה שכל מחווה ניטרלית עלולה להיתפס כביקורת, אכזבה או אפילו סכנת נטישה.המתמודד נכנס למצב הישרדותי מבלי להבין למה דווקא מפגש "תמים" כל כך הפחיד או הכאיב לו. העבודה הטיפולית תהיה לחזק ולהעלות את תחושת הערך העצמי. ואז, יהיה אפשר לפגוש סמכות בגובה העיניים, בלי לקטון מולה או להילחם בה. הצורך באישור חיצוני - מתמודדים עם פוסט-טראומה מורכבת לרוב מחפשים אישורים מבחוץ- מה יגידו, מה יחשבו, מה נכון. הקול הפנימי שלהם לא תמיד נגיש או מהימן בעיניהם, ולכן כל גורם סמכות נראה להם כמו אמת מוחלטת. זה יוצר תלות, בלבול, פחד לטעות ותחושת חוסר שליטה. העבודה הטיפולית כאן תהיה להחזיר למתמודד את הסמכות הפנימית שלו לעזור לו להרגיש שיש לו זכות לבחור, לחשוב, לטעות, להיות. וגם כאן- ככל שמתבסס ערך עצמי יציב, כך משתנה החוויה מול סמכות חיצונית- פחות פחד, פחות ריצוי, יותר הקשבה פנימה ותחושת חופש. לסיכום פחד מדמויות סמכות אצל מתמודדי CPTSD אינו פחד רציונלי, אלא תגובה עמוקה של מערכת העצבים שנבנתה מתוך הישרדות. הוא קשור קשר הדוק לחוויות ילדות מתמשכות של פגיעה, איבוד האמון וחוויית ערך עצמי נמוך. חיבור מחודש לעצמי, דרך חמלה פנימית ונתינת מקום לסמכות הפנימית- ניתן לשחרר את הפחד הזה ולהחזיר את החופש לבחור, החופש לבטא ולהביע את עצמנו בעולם, גם מול דמויות שנראו פעם כל־יכולות ומפחידות.

ההשלכות של פגיעות מיניות בילדות על נשים בבגרות חלק שלישי- פגיעה מינית בתוך המשפחה או על ידי אדם מוכר/קרוב משפחה מטפל או כל דמות משמעותית שאמורה להגן, לאהוב ולטפל בפגיעות מסוג כזה הנזק הוא עמוק ורב שכבתי מדובר לא רק בפגיעה בגוף, אלא בפגיעה בבסיס של כל מה שילדה מבינה ולומדת על אהבה, ביטחון, קשר וזהות נוצר בלבול קיצוני בין אוהב לאויב, בין אהבה לאלימות. כשאדם שפוגע הוא גם זה שאומר "אני אוהב אותך" הילדה תפתח בלבול שעשוי להמשך לכל אורך חייה האם אהבה היא דבר כואב? האם קרבה חייבת להיות כרוכה בבגידה ובשמירת סוד? איך מי שמכאיב לי אומר לי שהוא אוהב אותי? האם זה בסדר שמישהו עובר על הגבולות שלי גם אם הוא מחבק אותי אחר כך? בהרבה מקרים נוצרת חוויה של פיצול הילדה לא יכולה להכיל את זה שהאדם שהיא תלוי בו גם פוגע בה, ולכן היא עשויה להעלים חלק מהחוויה כדי לשמור על תחושת שייכות, תחושה בסיסית של קיום. מצבים כאלו עשויים להוביל לדיסוציאציה ולאובדן זיכרון חוויה של- "אני לא באמת פה" או- "זה לא קרה לי, זה קרה למישהי אחרת" הדיסוציאציה תאפשר לה לחיות חיים לכאורה רגילים, ללכת לגן/בית הספר ולתפקד פגיעות ע"י קרוב/ים יוצרות פגיעה בסיסית באמון וביכולת ליצור קשרים. אם מי שאמור להיות המקום הכי בטוח מתגלה כמסוכן, יהיה קשה מאוד לסמוך על אנשים בעתיד הילדה לומדת שהעולם הוא מקום בוגדני, שאי אפשר לסמוך או להשען על אף אחד באמת. בהרבה מקרים נראה בידוד וחרדה חברתית . פגיעות מקרובים עלולים ליצור מצב בו הילדה תחיה מתוך אמונה ש "אם אין אני לי מי לי" היא תתקשה לבקש עזרה במהלך כל חייה. שחזור מערכות יחסים רעילות לאורך החיים אשמה ובושה עמוקה - ילדות רבות מרגישות שהן הביאו את זה על עצמן, שהן היו "ילדות רעות" (לעתים זה אף נאמר להן), שהן עשו משהו לא בסדר, שהן משכו תשומת לב או שיתפו פעולה. כמובן שהאשם לעולם איננו בילדה אבל התודעה הילדית לא יודעת את זה, ואם המסר הזה לא מתוקן, לאורך השנים האשמה הופכת לחלק מהזהות. הגנות רגשיות חזקות מאוד. כדי לשרוד ילדים מפתחים הגנות- דיכוי הרצון האישי עד למחיקת הרצון, קושי לזהות צרכים, ניתוק רגשי, ריצוי, הקטנה, רצון להעלם במצבים כאלו נראה קשיים בביטוי עצמי, קשיים אדירים בהצבת גבולות, בעיות קשב וריכוז, בעיות אלימות. ובכללי- כל התסמינים שנכתבו בחלק הראשון של המאמר - המנגנונים האלה אולי הצילו את הילדה בעודה נפגעת, אבל בחיים הבוגרים הם עלולים להפוך לסוג של כלא. מה יכול לעזור בריפוי? קהילת שווים - הידיעה שאת לא לבד, ההבנה שיש עוד אנשים שעברו את זה, שחווים את אותם סימפטומים והידיעה והתקווה שאפשר להשתקם עיבוד רגשי לימוד מחדש איך לייצר מערכות יחסים תקינות טיפול אישי וקבוצתי חיבור לגוף ותחושת שליטה מחודשת ריפוי דרך הגוף כמו - יוגה תרפיה, מגע מודע, תנועה- כל אלו עשויים להחזיר תחושת בעלות על עצמך שיקום הגבולות- הבנה של מה מתאים לך ומה לא ואיך להציב את הגבולות פיתוח קשר מיטיב עם הילדה הפנימית - אותה ילדה שלפעמים התנתקה, אותה ילדה שלעתים את חשה אליה סלידה ודחייה. הילדה הזאת זקוקה לאהבה לביטחון ולידיעה שהיום עד כאן בשבילה.

ההשלכות של פגיעות מיניות בילדות על נשים בבגרות חלק שני - מיניות מוחצנת ושימוש בגוף כמנגנון שליטה אחת ההשלכות הפחות מדוברות של פגיעות מיניות בילדות היא דווקא הצד השני של ההסתגרות והניתוק- מיניות מוחצנת, מוגזמת או מבלבלת. זו הסיבה שנראה הרבה מקרים של ילדות שנפגעו, ש"בוחרות" לעסוק בזנות או ביחסי מין אלימים/סאדו מאזו וכולי, או יחסי מין לא בטוחים, עם פרטנרים רבים ומתחלפים אישה שנפגעה בילדות עשויה להשתמש בגוף שלה ככלי שדרכו היא יכולה להשפיע, לזכות באהבה ובשליטה היא תשתמש במיניות כדי להרגיש בעלת ערך כי ככה לימדו אותה מגיל צעיר היא חשה שליטה מלאה מתוך השימוש במיניות מוחצנת. יש כאן ניסיון של המוח להפוך את הטראומה לכוח (בהרבה מקרים באופן אוטומטי, אפילו מבלי להבין את זה) ממקום של איבוד שליטה על הגוף בעבר, המיניות בבגרות יכולה להפוך לדרך להחזיר לעצמה שליטה על מה שנלקח ממנה בכפייה. הנפגעת תרצה לשלוט בסיטואציות, לשלוט בפרטנרים שלה, "להשתמש ולזרוק", להכאיב ולייצר תלות שלהם בה. אצל נשים שנפגעו מינית בילדות וחוו פלישה למרחב האישי, המלווה בכאב פיזי ונפשי, יש חלק בנפש שצועק- "אם אני אהיה זו שבוחרת, יוזמת ומובילה אולי זה יפסיק לכאוב כך" המיניות יכולה להפוך לכלי עוצמתי, לזירה של שליטה- "אני מחליטה מי נוגע בי ומתי, אני מחליטה מתי זה מתחיל ומתי זה נגמר" זהו ניסיון לשכתב את הסיפור, להפוך את מה שנעשה לי למשהו שאני עושה השליטה הזאת, גם אם נותנת אשליה של ביטחון לרוב לא מביאה ריפוי . לעתים רבות היא משאירה את הגוף בעמדת כוננות, כי גם כשהכל בהסכמה, בתוכי אני עדיין לא באמת נוכחת. והעיסוק בשליטה גוזל הרבה מאוד אנרגיה חשוב לציין שמתחת למיניות המוחצנת לרוב נמצאים כאב, בדידות, בלבול ותחושת ריקנות. בהרבה מקרים, אחרי מגע מיני עולים רגשות אשמה, בושה או סלידה מהגוף לעתים רבות המיניות לא באמת מביאה עונג אלא משאירה חותם נוסף של חוסר ערך. השלב הראשון בריפוי יהיה הבנה שזו לא התמכרות למין ולא בעיה בהתנהגות. זו תגובה טראומטית- זו הילדה של אז שמנסה בדרך היחידה שידעה להשיג קרבה, אהבה, שליטה או אפילו תחושת קיום עבור הריפוי יהיה חשוב להבין שהצורך בשליטה מינית הוא מנגנון הגנה, והוא בפועל תגובה הגיונית למצבים בהם אבד לה הכוח. (כמובן ש לטווח הרחוק מנגנון ההגנה הופך למנגנון חבלה עצמית ) במקביל, אפשר גם ללמוד לפתח מיניות בריאה , כזו שלא נובעת מצורך לשרוד או לשלוט אלא מתוך חופש, בחירה, הקשבה לגוף ונוכחות מסע הריפוי לא עובר דרך ויתור על עוצמה, אלא דרך חיבור לעוצמה מסוג חדש - עוצמה שקטה, אוהבת, מחוברת- כזו שלא צריכה להוכיח כלום אלא פשוט להיות (ובמילים אחרות- העלאת הערך העצמי) להמשך קריאה- חלק 3

מאחר ויש כל כך הרבה מה לכתוב על הנושא, חילקתי את המאמר לשלושה חלקים כדי שיהיה קריא, קליט ולא מעמיס חלק ראשון אדבר כאן על תסמינים הנובעים מהפגיעות בילדות המאמר כתוב בלשון נקבה, אך פונה לכל המינים והמגדרים חשוב לי לציין- לא כל מי שנפגעה זוכרת שנפגעה . * אצל חלק מהילדות מופעל מנגנון דיסוציאציה שגורם להן לשכוח (להלן "זיכרונות מודחקים") חלקן נזכרות בגילאים מאוחרים (אם זה בחלום, פלאשבקים, רסיסי מידע שצצים בעקבות אירוע מטלטל) * חלק מהבנות נפגעות בגיל כה צעיר, בו אין אפשרות לזכור. אבל- הגוף תמיד זוכר! כמעט אצל כל מי שנפגעה, בין אם היא זוכרת ובין אם לא, יתפתחו תסמיני פוסט טראומה מורכבת ( לרשימת התסמינים לחצו כאן ) לא כל אישה חווה את כל התסמינים. לכל אחת יש סיפור ייחודי, מנגנוני התמודדות שונים ורקע חיים שונה. כשילדה עוברת פגיעה מינית בגיל צעיר, בו עדיין לא נבנתה תחושת ביטחון בסיסית בעולם- ההשפעה יכולה להתבטא כמעט בכל תחום בחיים הבוגרים- - פגיעה אנושה בערך העצמי - תחושה שאני פגומה, מקולקלת - בושה ואשמה - נשים רבות שנפגעו בילדות חווות בושה עמוקה. הן חיות בתחושה שהן אשמות במה שקרה להן, או בדברים שקורים להן בהמשך. בפגיעות מיניות בילדות המסר הלא מדובר הוא שהגוף שלך הוא לא שלך. את אובייקט. הילדה שבשלב המוקדם הזה אמורה לקבל ביטחון מהעולם, לומדת שהיא בעיה, שהיא לא ראויה, שהיא אשמה בכך שהיא נפגעת. אפילו אם זה לא נאמר בקול, הגוף והנפש סופגים את התחושה- משהו בי כנראה פגום אם זה קרה לי. בבגרות זה יכול להתבטא בביקורת עצמית אכזרית, שיפוטיות יתר כלפי עצמה ותחושה מתמשכת של בושה גם בלי סיבה ברורה. ובעיקר שנאה עצמית . - קושי ביצירת גבולות - פגיעה בגוף יוצרת בלבול עמוק בהבנת הגבולות. פגיעה מינית בילדות מערבבת בין מרחב פרטי לבין פלישה למרחב. הילדה לא מבינה איפה נגמר הגוף שלה ומתחיל הרצון של האחר. במיוחד אם בבית מלמדים אותה שהגוף שלה פרטי, ובחוץ מישהו מחלל את הגוף שלה. כשהילדה צעירה מאוד היא לא תדע להגיד לא. התוצאה בבגרות היא שכאישה היא תתקשה להרגיש מתי עוברים לה על הגבול. היא עלולה לוותר על עצמה כדי שיאהבו אותה או להרגיש רע עם עצמה אם היא אומרת לא, להיכנס לקשרים שמבוססים על ניצול או חוסר הדדיות, או- לחוות התפרצויות פתאומיות אחרי תקופה של שתיקה כי הגבול נפרץ שוב ושוב - ריצוי-ויתור עצמי/ ויתור על הרצון שלי - קושי לומר לא (גם אם אומר לא, זה לא מבטיח שיקשיבו לי) הריצוי הוא נגזרת של בעיה עם גבולות - אתגרים במערכות יחסים אינטימיות - גם כשיש אהבה ובטחון הגוף עשוי להגיב בפחד, ניתוק או חוסר רצון למגע קירבה עשויה להרגיש כמו סכנה, גם אם הראש יודע שהיא לא "אני אוהבת אותו אבל הגוף שלי נסגר" אחת ההשפעות השקטות והכואבות ביותר של פגיעות בילדות זה הקושי להרגיש בטוחה בקרבה, במיוחד אינטימית. לפעמים דווקא במקום שבו אמורים להיות אהבה ובטחון הגוף מגיב כאילו הוא בסכנה / נשים רבות מתארות ניתוק בזמן מגע, גם אם הוא עדין. לעתים רבות נראה סלידה ממין או מהגוף בכלל, אישה שתגדיר את עצמה כ- א-מינית לעתים רבות נראה חרדה שמתעוררת דווקא ברגעים של אינטימיות- רגשית או פיזית, קושי לסמוך, קושי לתת אמון גם כשיש אהבה זה מאוד מבלבל כי הראש אומר שהכל בסדר אבל הגוף מתכווץ, נעלם, מתנתק - תסמינים גופניים ונפשיים כגון - חרדות, דיכאון, פיברומיאלגיה, התקפי זעם, דיסוציאציה, אנדומטריוזיס, מחלות אימוניות בהן הגוף תוקף את עצמו, כאבי בטן, כאבי וסת חזקים, דימומים מחוץ לזמן הווסת. תסמינים גופניים שהרפואה לא מוצאת להם הסברים, כאבי ראש, מיגרנות, בחילות, בעיות עיכול כאבים כרוניים כמו פיברומיאלגיה, עייפות תמידית הגוף מדבר את מה שהנפש ניסתה לשכוח. - סטרס ודריכות תמידית - פגיעות מיניות בילדות נוטות לייצר עומס רגשי כה חזק עד שהמערכת כולה נכנסת למצב הישרדות מתמשך וזה מתבטא בחרדות ותחושת לחץ תמידית. המערכת מגיבה כאילו הסכנה עדיין קיימת גם כשאין איום ממשי - הלב דופק, הנשימה נעצרת והגוף בטוח שהוא צריך לברוח כשהמערכת דרוכה כל הזמן נוצרות בעיות בהיפוקמפוס (שהוא אחראי על הזיכרון) ולכן נראה בעיות זיכרון חמורות, בעיות קשב וריכוז . מעבר לכך- שכשילדה נפגעת בגילאים צעירים רמת הקשב שלה והיכולת ללמוד קטנה משמעותית - לעתים נראה הישגיות יתר כדי להוכיח שמגיע לי מקום בעולם. אני שווה רק אם אני מצטיינת - חיפוש מתמיד לאישור מבחוץ - שחזור הפגיעה- משיכה למערכות יחסים שמחזירות את אותה תחושת חוסר ערך. נטייה לחזור ולהיפגע שוב ושוב, לעתים מתוך דיסוציאציה -התקפי זעם או רגישות יתר פגיעות לא מעובדות עלולות ליצור פיצוץ רגשי כאילו המיכל הפנימי גדוש ולא יכול להכיל שום דבר. לפעמים זה יתפרץ מול בן/בת זוג, ילד או סתם מוכרת בסופר ולפעמים הזעם לא יוצא אלא מופנה פנימה נגד עצמך - דיסוציאציה- אחת התגובות הכי חכמות של הנפש בזמן סכנה (שלא ניתן לברוח ממנה) הילדה עוזבת את הגוף, ומתנתקת. בבגרות זה מתבטא בתחושת ריחוף, קושי להתרכז או כאילו את לא ממש נוכחת בחיים שלך. לפעמים זה מגיע דווקא ברגעים טובים כי העונג עצמו מרגיש מסוכן עוד על דיסוציאציה אפשר לקרוא כאן הפרעות אכילה - קראו כאן בהרחבה מנגנוני חבלה ופגיעה עצמית- קראו כאן בהרחבה חשוב להבין שכל אלו תגובות נורמליות לפגיעה לא נורמלית, זה לא מעיד עלייך כלום! התסמינים מעידים שהגוף שלך מחזיק זיכרונות שדורשים ריפוי. טראומה לא נעלמת. היא מאותת דרך התסמינים שציינתי כאן להמשך קריאה- חלק 2

הקשר בין הפרעות אכילה לפוסט-טראומה מורכבת (CPTSD) הוא עמוק ונחקר יותר ויותר בשנים האחרונות. יש הרבה סיבות להפרעות אכילה, חלקן קשורות בדימוי גוף. על זה לא אדבר כאן במאמר הזה אני מדברת על ה קשר בין הפרעות אכילה לפוסט טראומה מורכבת. או- איך חוויות טראומטיות ארוכות טווח יכולות לגרום/לייצר הפרעות אכילה הסיבות להפרעות אכילה (מכל סוג שהן) שליטה כשאדם נפגע (בעיקר פיזית או מינית, אבל לא רק- יכול להיות השפלות שהוא חווה) הוא מאבד שליטה על הגוף (בזמן הפגיעה) מעבר לכך, בהמשך חייו מתלווים לפגיעה גם סימפטומים שגורמים לאותו אדם להרגיש אבוד וחסר אונים ( ראו – סימפטומים פוסט טראומטיים ) הדרך בה הרבה מתמודדים פועלים כדי להחזיר את תחושת השליטה על גופם ועל חייהם היא דרך שליטה ובקרה של מה נכנס/לא נכנס לגוף, וזה קורה באמצעות הרעבה או האבסה ילד שגדל בסביבה נרקיסיסטית, בה יש איסורים והגבלות על מזון, ברגע שהוא יגדל והאוכל יהפך לזמין הוא עשוי לפתח הפרעת אכילה. אם פעם היה אסור, היום אפשר לבחור מה, ומתי לאכול וזה מחזיר את תחושת השליטה בגוף ובחיים 2. הענשה- חבלה עצמית לעתים קרובות אנשים שנפגעים חשים אשמה, בושה ושנאה עצמית. הפרעות אכילה מכל סוג שהן מהוות סוג של ענישה- לפעמים את עצמי, לפעמים הענשה של אדם קרוב (לא אכפת לכם ממני, אז אני ארעיב את עצמי ואולי סוף סוף תראו אותי ותדאגו לי) 3. רצון להיראות או להעלם נערה שעברה פגיעה מינית ואמרו לה שהיא יפה, תעשה הכל כדי לחבל בגוף שלה. היא תרצה להעלם ע"י הקטנת וכיווץ הגוף, או לחילופין היא תאכל יותר מידי, תשמין מאוד כדי לא להיחשב "מושכת" או תשמין כדי לזכות בחוויה ש"אני לא שקופה, שרואים אותי", "אני תופסת מקום/ יש לי מקום" 4. ניתוק מהגוף חוויות טראומטיות, בעיקר פגיעות פיזיות ומיניות, גורמות לעיתים קרובות לניתוק תחושתי מהגוף (דיסוציאציה) במקרים כאלו האדם לא ירגיש רעב, שובע או כאב גופני באופן רגיל. הפרעות אכילה מתפתחות לעיתים מתוך ניסיון להרגיש משהו – או לחילופין- לא להרגיש בכלל. 5.נחמה כשהצרכים הרגשיים של ילד לא נענים, במיוחד בגילאים הצעירים, הוא עשוי למצוא באוכל נחמה- האוכל נגיש, זמין ידוע שאוכל (בעיקר שומני או מתוק) מפעיל במוח את אותם אזורים שמופעלים בקשרים בריאים ומיטיבים- אוכל עוזר בהפרשת דופמין, סרוטונין ואוקסיטוצין אדם שיש לו מחסור רגשי עשוי להאביס את עצמו עד שירגיש תחושת מלאות פנימית 6. אכילה רגשית ילדים שגדלים בבתים בהם אין מקום להבעת רגשות, ייעזרו באכילה מופרזת כדי להרדים רגשות כמו כאב, בדידות כעס או פחד 7. מערכת יחסים טראומטית עם הגוף הטראומות נרשמות בגוף. גם אם האדם לא יזכור את הטראומה, הגוף זוכר ומבטא את הטראומה (דרך תגובות גופניות כגון בחילה, כאבי בטן, כאבים כרוניים או פלאשבקים ) במקרים של פגיעות מיניות נראה הרבה מקרים בהם המתמודדים מרגישים דחייה מהגוף, מפתחים כעס וניתוק מהגוף הגוף נחווה כאויב. אכילה קיצונית/ הרעבה הופכות לניסיון "לתקן" את הגוף או להיעלם בתוכו. 8. תחושת הגנה שכבות השומן מייצרות חוויה של הגנה, מוגנות, חוצץ ביני לבין העולם בטיפול טוב באדם שמתמודד עם הפרעות אכילה כתוצאה מפוסט טראומה מורכבת המטפל יעבוד עם המתמודד על- ויסות מערכת העצבים החזרת תחושת השליטה על החיים ועל הגוף חיבור לגוף העלאת הערך העצמי (על הדרך הבושה והתיעוב העצמי פוחתים) יצירת גבולות בריאים