הקשר בין פוסט-טראומה מורכבת להפרעות קשב וריכוז
דפי נאור קסיו
אנשים רבים שמאובחנים עם פוסט-טראומה מורכבת (CPTSD) מרגישים שהם לא מצליחים להתרכז, מתפזרים,
מתחילים מיליון דברים בלי לסיים, לא מצליחים להתמקד או מאבדים את הסבלנות וההתארגנות מול משימות יומיומיות.
הפרעת קשב וריכוז (ADHD) היא מצב נוירו-התפתחותי שמתחיל בילדות ומשפיע על יכולת הריכוז, הסבלנות, הארגון והוויסות.
פוסט-טראומה מורכבת (CPTSD) נגרמת כתוצאה מחשיפה חוזרת ונשנית למצבי סכנה, השפלה ו/או חוסר אונים/הזנחה- |
בעיקר בילדות, והיא משפיעה עמוקות על תחושת הערך העצמי, על ויסות רגשי ועל קשרים בינאישיים.
איך פוסט טראומה מורכבת משפיעה על היכולת לקשב וריכוז/ סדר וארגון?
- כשיש הצפות רגשיות + מצבי דיסוציאציה האמיגדלה מופעלת (החלק במוח שאחראי לתפקד במצבי קיצון) והמוח הקדם מצחי
(האחראי על פעולות קוגנטיביות כמו סדר וארגון) נכנס למצב "שינה".
וכך נראה בעיות בסדר וארגון, שכחה של משימות, קפיצה מנושא לנושא, קושי בהתארגנות - כשאנשים נמצאים במצב של דריכות מתמדת לגבי הקיום שלהם, והם מוצפים במחשבות כגון- "האם רואים אותי?" "כולם נגדי"
"אני לבד מול העולם", המון אנרגיה ומשאבים מופנים למצב הישרדותי, וכך יוצא שקשה מאוד להתרכז במשימות יומיומיות פשוטות.
כל אינטראקציה עם הסביבה עשויה לאיים, להשתבש ולהתיש - לאנשים עם פוסט טראומה מורכבת יש היפוקמוס קטן יותר מלאנשים ללא טראומות ברקע (הקורטיקוסטרואידים- הורמוני הדחק שמופרשים במצבי סטרס ופחד מנוונים אותו)
ההיפוקמוס הוא החלק במוח האחראי על הזיכרון וההתמצאות במרחב.
כשהוא מוקטן הגיוני שנצפה בבעיות זיכרון, קושי בהתמצאות במרחב ובלבול בזמן או במקום
(למאמר המורחב על השפעת ההיפוקמפוס על החיים בצל הטראומה)
מדוע זה חשוב?
אנשים עם פוסט טראומה מורכבת עלולים לקבל אבחנה של ADHD (לפעמים בצדק, אבל לפעמים בטעות)
אבחנה שגויה עלולה להוביל לטיפול שאינו מתאים-למשל, תרופות שמגבירות דריכות במקום להרגיע.
הפרעות קשב וריכוז הן סימפטום פוסט טראומטי ואי אפשר להתעלם מהשורש הרגשי-טראומטי שזקוק לריפוי.
מהצד השני, קיימים גם לא מעט אנשים שסובלים מטראומה בעקבות מצבים קודמים של ADHD, ילדים שקראו להם עצלנים, ירדו עליהם,
הקניטו אותם ובכך נוצרה טראומה מתמשכת
אז מה עושים?
- לא ממהרים לאבחן- חשוב לערב אנשי מקצוע שמכירים את שני התחומים: גם טראומה מורכבת וגם הפרעת קשב.
- בודקים את ההיסטוריה- האם יש טראומות ברקע?
- מקשיבים לגוף ולרגש- כשקושי בריכוז מגיע עם ניתוק רגשי, פלאשבקים, או חרדה חברתית עמוקה- כדאי לבחון את האופציה של CPTSD
- טיפול מותאם אישית-לעיתים צריך טיפול רגשי-גופני עמוק, ולעיתים שילוב עם טיפול תרופתי- כל מקרה לגופו.
לסיכום
אם אתם מרגישים מוצפים, מוסחים, מבולבלים או כאילו "אין לכם מוח", ייתכן שאתם סוחבים לא רק קושי נוירולוגי-
אלא גם כאב נפשי עמוק שלא קיבל מענה. זה לא אומר שאתם עצלנים או מפוזרים. זה אומר שיש סיכוי גדול שיש ברקע טראומות,
וכדאי לעבד אותן ולטפל בהן
הבשורה הטובה היא שהמוח גמיש, ועם עבודה נכונה אפשר לשפר את יכולות הקשב והריכוז, הסדר והארגון
אחד האתגרים הגדולים של מתמודדים עם פוסט טראומה מורכבת (CPTSD) הוא התחושה שמשהו במוח "לא עובד כמו שצריך"- בעיות זיכרון, בלבול, תחושת ניתוק, קושי להתמצא בזמן ובמרחב או קושי להבין מה קרה מתי. אם אתם מזדהים עם התחושות האלו- חשוב שתדעו שיש לזה הסבר מוחי עמוק, והוא מתחיל באזור קטן ורגיש שנקרא היפוקמפוס . מהו ההיפוקמפוס ? ההיפוקמפוס הוא חלק מהמערכת הלימבית במוח (חלק ממערכת העצבים) והוא אחראי על: זיכרון - למשל איפה שמנו את המפתחות, מה קרה אתמול.. התמצאות במרחב - הוא מסייע להתמצא בסביבה, לדעת איפה אתם נמצאים, לאן אתם הולכים ואיך להגיע ממקום למקום. (למשל, כשאתם זוכרים איך להגיע הביתה- ההיפוקמפוס מעורב בזה) אינטגרציה של מידע ההיפוקמפוס משלב מידע שמגיע מאזורים שונים במוח ויוצר ממנו זיכרון אחיד. הוא לא "מאחסן" את הזיכרון, אלא משמש כמעין תחנת עיבוד לפני שהמידע נשמר באזורים אחרים במוח. בפועל, הוא עוזר לנו "לארוז" את הזיכרון בתוך סיפור שלם- מה קרה, באיזה סדר ואיך הרגשנו הוא כמו הספרנית של המוח -מקבלת את המידע מהיום, ממיינת, מסדרת, ושולחת אותו למקום המתאים לאחסון תפקידים רגשיים ההיפוקמפוס עובד בשילוב עם האמיגדלה (שמעבדת רגשות כמו פחד), לכן יש ביכולתו לשלב בין מידע רגשי לבין זיכרון, זו הסיבה שזיכרונות רגשיים חזקים (כמו טראומה) נחרטים עמוק יותר בזיכרון הבנת רצף של זמן (מה קרה קודם ומה אחר כך) אבל מה קורה כשיש טראומה? במחקרים רבים נמצא ש חשיפה ממושכת לטראומה ומצבי קיצון - במיוחד טראומה בילדות- גורמת להיפוקמפוס להתכווץ בגודלו. המשמעות של זה בפועל: קושי ביצירת זיכרונות חדשים (אמנזיה אנטרוגרדית) חוויות נזכרות בצורה מקוטעת או מעורפלת תחושת בלבול בזמן ובמרחב או ניתוק מהמציאות לעיתים מופיעים פלאשבקים שבהם המוח לא יודע האם הזיכרון שייך לעבר או קורה עכשיו- ההיפוקמפוס מאבד את היכולת שלו "לסמן" למוח מתי חוויות הסתיימו. זו אחת הסיבות שאנשים עם פוסט-טראומה מרגישים שהעבר "רודף אותם", גם כשעברו שנים. קושי להרגיש בטוחים בהווה , גם כשאין איום ממשי כל אלו אגב, קורים גם אחרי אירוע מוחי, ולכן פוסט טראומה היא הפרעה נוירולוגית ולא מחלה/בעיה נפשית! הבשורה הטובה היא שהמוח גמיש וההיפוקמפוס יכול להשתקם! אז מה אפשר לעשות? בקורס "יש לי אותי" למתמודדי טראומות מורכבות תלמדו איך להרחיב את ההיפוקמפוס ולשפר את הביצועים שלכם בכל תחום בחיים. טיפול/אימון רגשי מדיטציה, מיינדפולנס, תרגילי נשימה ותרגולי נוכחות וקרקוע - הוכחו במחקרים כמשפרים את התפקוד של ההיפוקמפוס ומסייעים בשיקום הזיכרון. כתיבה, יצירה, ריקוד ותנועה - כל מה שעוזר לייצר הקשרים חדשים במוח ולבטא חוויות פנימיות, עשוי לתרום להתארגנות מחודשת של ההיפוקמפוס. קהילה תומכת - קשר עם אנשים שעברו חוויות דומות הוא קריטי, כי הוא מאפשר למוח לעבור מתגובה הישרדותית למקום רגוע ומקבל. מוזמנים להצטרף לקהילת הטראומה שלי לסיכום- זה לא אתם, זו הטראומה אם אתם מרגישים שאתם שוכחים כל הזמן, לא מצליחים לזכור מה קרה באמת, או מרגישים מנותקים- זה לא בגלל שאתם לא בסדר. זה המוח שלכם שפעל בדיוק כמו שצריך כדי לשמור עלייכם בחיים בתוך מציאות בלתי נסבלת. ועם הזמן, עם הכלים הנכונים, עם הקשר הנכון- המוח יכול לרפא את עצמו.
פחד מגורמי סמכות הוא תופעה נפוצה אצל מתמודדים עם פוסט-טראומה מורכבת. לא מדובר כאן בתחושת אי נוחות מול סמכות פורמלית כמו רופא, מורה/מרצה או בוס, אלא בתחושות עמוקות של חרדה, שיתוק, הימנעות, ריצוי, התרפסות ולעתים אף זעם בלתי נשלט במאמר הזה אסביר ממה זה נובע למה דמויות סמכות מפעילות את מערכת ההישרדות? חוסר אמון/בטחון בסיסי - אצל רבים מהמתמודדים עם פוסט-טראומה מורכבת, הילדות לוותה בתחושת חוסר ביטחון קיומי מול דמויות הסמכות הראשוניות- הורים, מטפלים או אנשי חינוך. כשהמבוגר שאמור היה להגן, להכיל ולאהוב- התנהג באופן לא צפוי, שיפוטי, מתעלל או מזניח- המוח של הילד לומד לזהות סמכות כסכנה. לכן, כשאותו ילד יתבדר, ויבקש עזרה ממטפל, ישב מול בוס בישיבה שגרתית או יתבקש לתת חוות דעת בפורום כלשהו- מערכת העצבים עלולה להיכנס למצב הישרדותי: קיפאון (freeze), הימנעות (flight), ריצוי (fawn) או תקיפה (fight). ערך עצמי נמוך - אחד התסמינים המרכזיים בפוסט-טראומה מורכבת הוא פגיעה מתמשכת בתחושת הערך העצמי כשילד או ילדה גדלים בסביבה פוגענית- למשל עם הורה ביקורתי, נרקיסיסטי או מתעלל- הם מפנימים מסרים עמוקים של "אני לא מספיק", "אני לא שווה", או "משהו בי מקולקל/דפוק/פגום". תחושות אלו לא נעלמות כשהם מתבגרים, להפך, הן מתעצמות, מלוות אותם ויוצרות בסיס רעוע למפגש עם גורמי סמכות. כאשר אדם חי בחוויית ערך עצמי נמוך, הוא לא באמת מרגיש שווה ערך למי שמולו. הוא נכנס מראש למצב של נחיתות, תוקפנות או ריצוי, כי הוא מאמין (לעיתים בלי להיות מודע לכך) שלסמכות יש את הכוח לקבוע אם הוא שווה, אם הוא מספיק, אם הוא ראוי, אם מותר לו להיות הוא עצמו. כאשר מבוגר שחי בחוויה של ערך עצמי נמוך מגיע לסיטואציה מול דמות סמכות- מורה, בוס, רופא, עובד סוציאלי, או אפילו בן זוג דומיננטי- נוצרת הפעלה פנימית אוטומטית: "הם יודעים יותר ממני", "הם בטח רואים עליי משהו לא בסדר", "עדיף שלא אתבטא כדי לא להיראות טיפש/בעייתי/מתנגד." ולכן כל מפגש עם מישהו שמייצג סמכות, מפעיל את הפחד להיחשף שוב כאדם "פגום", או קטן ,או חלש... הפחד הזה לא בהכרח נובע מהאדם שמולנו- אלא מהמנגנון הפנימי שהתעצב בילדות, כתגובה למצבים שבהם ביטוי עצמי, טעות או חוסר הסכמה נענו בענישה, השפלה או דחייה. הערך העצמי הנמוך הופך את דמות הסמכות לאיום- גם אם האדם שמולנו כלל לא מתכוון להפעיל כוח או לפגוע כל קורה שכל מחווה ניטרלית עלולה להיתפס כביקורת, אכזבה או אפילו סכנת נטישה.המתמודד נכנס למצב הישרדותי מבלי להבין למה דווקא מפגש "תמים" כל כך הפחיד או הכאיב לו. העבודה הטיפולית תהיה לחזק ולהעלות את תחושת הערך העצמי. ואז, יהיה אפשר לפגוש סמכות בגובה העיניים, בלי לקטון מולה או להילחם בה. הצורך באישור חיצוני - מתמודדים עם פוסט-טראומה מורכבת לרוב מחפשים אישורים מבחוץ- מה יגידו, מה יחשבו, מה נכון. הקול הפנימי שלהם לא תמיד נגיש או מהימן בעיניהם, ולכן כל גורם סמכות נראה להם כמו אמת מוחלטת. זה יוצר תלות, בלבול, פחד לטעות ותחושת חוסר שליטה. העבודה הטיפולית כאן תהיה להחזיר למתמודד את הסמכות הפנימית שלו לעזור לו להרגיש שיש לו זכות לבחור, לחשוב, לטעות, להיות. וגם כאן- ככל שמתבסס ערך עצמי יציב, כך משתנה החוויה מול סמכות חיצונית- פחות פחד, פחות ריצוי, יותר הקשבה פנימה ותחושת חופש. לסיכום פחד מדמויות סמכות אצל מתמודדי CPTSD אינו פחד רציונלי, אלא תגובה עמוקה של מערכת העצבים שנבנתה מתוך הישרדות. הוא קשור קשר הדוק לחוויות ילדות מתמשכות של פגיעה, איבוד האמון וחוויית ערך עצמי נמוך. חיבור מחודש לעצמי, דרך חמלה פנימית ונתינת מקום לסמכות הפנימית- ניתן לשחרר את הפחד הזה ולהחזיר את החופש לבחור, החופש לבטא ולהביע את עצמנו בעולם, גם מול דמויות שנראו פעם כל־יכולות ומפחידות.
ההשלכות של פגיעות מיניות בילדות על נשים בבגרות חלק שלישי- פגיעה מינית בתוך המשפחה או על ידי אדם מוכר/קרוב משפחה מטפל או כל דמות משמעותית שאמורה להגן, לאהוב ולטפל בפגיעות מסוג כזה הנזק הוא עמוק ורב שכבתי מדובר לא רק בפגיעה בגוף, אלא בפגיעה בבסיס של כל מה שילדה מבינה ולומדת על אהבה, ביטחון, קשר וזהות נוצר בלבול קיצוני בין אוהב לאויב, בין אהבה לאלימות. כשאדם שפוגע הוא גם זה שאומר "אני אוהב אותך" הילדה תפתח בלבול שעשוי להמשך לכל אורך חייה האם אהבה היא דבר כואב? האם קרבה חייבת להיות כרוכה בבגידה ובשמירת סוד? איך מי שמכאיב לי אומר לי שהוא אוהב אותי? האם זה בסדר שמישהו עובר על הגבולות שלי גם אם הוא מחבק אותי אחר כך? בהרבה מקרים נוצרת חוויה של פיצול הילדה לא יכולה להכיל את זה שהאדם שהיא תלוי בו גם פוגע בה, ולכן היא עשויה להעלים חלק מהחוויה כדי לשמור על תחושת שייכות, תחושה בסיסית של קיום. מצבים כאלו עשויים להוביל לדיסוציאציה ולאובדן זיכרון חוויה של- "אני לא באמת פה" או- "זה לא קרה לי, זה קרה למישהי אחרת" הדיסוציאציה תאפשר לה לחיות חיים לכאורה רגילים, ללכת לגן/בית הספר ולתפקד פגיעות ע"י קרוב/ים יוצרות פגיעה בסיסית באמון וביכולת ליצור קשרים. אם מי שאמור להיות המקום הכי בטוח מתגלה כמסוכן, יהיה קשה מאוד לסמוך על אנשים בעתיד הילדה לומדת שהעולם הוא מקום בוגדני, שאי אפשר לסמוך או להשען על אף אחד באמת. בהרבה מקרים נראה בידוד וחרדה חברתית . פגיעות מקרובים עלולים ליצור מצב בו הילדה תחיה מתוך אמונה ש "אם אין אני לי מי לי" היא תתקשה לבקש עזרה במהלך כל חייה. שחזור מערכות יחסים רעילות לאורך החיים אשמה ובושה עמוקה - ילדות רבות מרגישות שהן הביאו את זה על עצמן, שהן היו "ילדות רעות" (לעתים זה אף נאמר להן), שהן עשו משהו לא בסדר, שהן משכו תשומת לב או שיתפו פעולה. כמובן שהאשם לעולם איננו בילדה אבל התודעה הילדית לא יודעת את זה, ואם המסר הזה לא מתוקן, לאורך השנים האשמה הופכת לחלק מהזהות. הגנות רגשיות חזקות מאוד. כדי לשרוד ילדים מפתחים הגנות- דיכוי הרצון האישי עד למחיקת הרצון, קושי לזהות צרכים, ניתוק רגשי, ריצוי, הקטנה, רצון להעלם במצבים כאלו נראה קשיים בביטוי עצמי, קשיים אדירים בהצבת גבולות, בעיות קשב וריכוז, בעיות אלימות. ובכללי- כל התסמינים שנכתבו בחלק הראשון של המאמר - המנגנונים האלה אולי הצילו את הילדה בעודה נפגעת, אבל בחיים הבוגרים הם עלולים להפוך לסוג של כלא. מה יכול לעזור בריפוי? קהילת שווים - הידיעה שאת לא לבד, ההבנה שיש עוד אנשים שעברו את זה, שחווים את אותם סימפטומים והידיעה והתקווה שאפשר להשתקם עיבוד רגשי לימוד מחדש איך לייצר מערכות יחסים תקינות טיפול אישי וקבוצתי חיבור לגוף ותחושת שליטה מחודשת ריפוי דרך הגוף כמו - יוגה תרפיה, מגע מודע, תנועה- כל אלו עשויים להחזיר תחושת בעלות על עצמך שיקום הגבולות- הבנה של מה מתאים לך ומה לא ואיך להציב את הגבולות פיתוח קשר מיטיב עם הילדה הפנימית - אותה ילדה שלפעמים התנתקה, אותה ילדה שלעתים את חשה אליה סלידה ודחייה. הילדה הזאת זקוקה לאהבה לביטחון ולידיעה שהיום עד כאן בשבילה.
ההשלכות של פגיעות מיניות בילדות על נשים בבגרות חלק שני - מיניות מוחצנת ושימוש בגוף כמנגנון שליטה אחת ההשלכות הפחות מדוברות של פגיעות מיניות בילדות היא דווקא הצד השני של ההסתגרות והניתוק- מיניות מוחצנת, מוגזמת או מבלבלת. זו הסיבה שנראה הרבה מקרים של ילדות שנפגעו, ש"בוחרות" לעסוק בזנות או ביחסי מין אלימים/סאדו מאזו וכולי, או יחסי מין לא בטוחים, עם פרטנרים רבים ומתחלפים אישה שנפגעה בילדות עשויה להשתמש בגוף שלה ככלי שדרכו היא יכולה להשפיע, לזכות באהבה ובשליטה היא תשתמש במיניות כדי להרגיש בעלת ערך כי ככה לימדו אותה מגיל צעיר היא חשה שליטה מלאה מתוך השימוש במיניות מוחצנת. יש כאן ניסיון של המוח להפוך את הטראומה לכוח (בהרבה מקרים באופן אוטומטי, אפילו מבלי להבין את זה) ממקום של איבוד שליטה על הגוף בעבר, המיניות בבגרות יכולה להפוך לדרך להחזיר לעצמה שליטה על מה שנלקח ממנה בכפייה. הנפגעת תרצה לשלוט בסיטואציות, לשלוט בפרטנרים שלה, "להשתמש ולזרוק", להכאיב ולייצר תלות שלהם בה. אצל נשים שנפגעו מינית בילדות וחוו פלישה למרחב האישי, המלווה בכאב פיזי ונפשי, יש חלק בנפש שצועק- "אם אני אהיה זו שבוחרת, יוזמת ומובילה אולי זה יפסיק לכאוב כך" המיניות יכולה להפוך לכלי עוצמתי, לזירה של שליטה- "אני מחליטה מי נוגע בי ומתי, אני מחליטה מתי זה מתחיל ומתי זה נגמר" זהו ניסיון לשכתב את הסיפור, להפוך את מה שנעשה לי למשהו שאני עושה השליטה הזאת, גם אם נותנת אשליה של ביטחון לרוב לא מביאה ריפוי . לעתים רבות היא משאירה את הגוף בעמדת כוננות, כי גם כשהכל בהסכמה, בתוכי אני עדיין לא באמת נוכחת. והעיסוק בשליטה גוזל הרבה מאוד אנרגיה חשוב לציין שמתחת למיניות המוחצנת לרוב נמצאים כאב, בדידות, בלבול ותחושת ריקנות. בהרבה מקרים, אחרי מגע מיני עולים רגשות אשמה, בושה או סלידה מהגוף לעתים רבות המיניות לא באמת מביאה עונג אלא משאירה חותם נוסף של חוסר ערך. השלב הראשון בריפוי יהיה הבנה שזו לא התמכרות למין ולא בעיה בהתנהגות. זו תגובה טראומטית- זו הילדה של אז שמנסה בדרך היחידה שידעה להשיג קרבה, אהבה, שליטה או אפילו תחושת קיום עבור הריפוי יהיה חשוב להבין שהצורך בשליטה מינית הוא מנגנון הגנה, והוא בפועל תגובה הגיונית למצבים בהם אבד לה הכוח. (כמובן ש לטווח הרחוק מנגנון ההגנה הופך למנגנון חבלה עצמית ) במקביל, אפשר גם ללמוד לפתח מיניות בריאה , כזו שלא נובעת מצורך לשרוד או לשלוט אלא מתוך חופש, בחירה, הקשבה לגוף ונוכחות מסע הריפוי לא עובר דרך ויתור על עוצמה, אלא דרך חיבור לעוצמה מסוג חדש - עוצמה שקטה, אוהבת, מחוברת- כזו שלא צריכה להוכיח כלום אלא פשוט להיות (ובמילים אחרות- העלאת הערך העצמי) להמשך קריאה- חלק 3
מאחר ויש כל כך הרבה מה לכתוב על הנושא, חילקתי את המאמר לשלושה חלקים כדי שיהיה קריא, קליט ולא מעמיס חלק ראשון אדבר כאן על תסמינים הנובעים מהפגיעות בילדות המאמר כתוב בלשון נקבה, אך פונה לכל המינים והמגדרים חשוב לי לציין- לא כל מי שנפגעה זוכרת שנפגעה . * אצל חלק מהילדות מופעל מנגנון דיסוציאציה שגורם להן לשכוח (להלן "זיכרונות מודחקים") חלקן נזכרות בגילאים מאוחרים (אם זה בחלום, פלאשבקים, רסיסי מידע שצצים בעקבות אירוע מטלטל) * חלק מהבנות נפגעות בגיל כה צעיר, בו אין אפשרות לזכור. אבל- הגוף תמיד זוכר! כמעט אצל כל מי שנפגעה, בין אם היא זוכרת ובין אם לא, יתפתחו תסמיני פוסט טראומה מורכבת ( לרשימת התסמינים לחצו כאן ) לא כל אישה חווה את כל התסמינים. לכל אחת יש סיפור ייחודי, מנגנוני התמודדות שונים ורקע חיים שונה. כשילדה עוברת פגיעה מינית בגיל צעיר, בו עדיין לא נבנתה תחושת ביטחון בסיסית בעולם- ההשפעה יכולה להתבטא כמעט בכל תחום בחיים הבוגרים- - פגיעה אנושה בערך העצמי - תחושה שאני פגומה, מקולקלת - בושה ואשמה - נשים רבות שנפגעו בילדות חווות בושה עמוקה. הן חיות בתחושה שהן אשמות במה שקרה להן, או בדברים שקורים להן בהמשך. בפגיעות מיניות בילדות המסר הלא מדובר הוא שהגוף שלך הוא לא שלך. את אובייקט. הילדה שבשלב המוקדם הזה אמורה לקבל ביטחון מהעולם, לומדת שהיא בעיה, שהיא לא ראויה, שהיא אשמה בכך שהיא נפגעת. אפילו אם זה לא נאמר בקול, הגוף והנפש סופגים את התחושה- משהו בי כנראה פגום אם זה קרה לי. בבגרות זה יכול להתבטא בביקורת עצמית אכזרית, שיפוטיות יתר כלפי עצמה ותחושה מתמשכת של בושה גם בלי סיבה ברורה. ובעיקר שנאה עצמית . - קושי ביצירת גבולות - פגיעה בגוף יוצרת בלבול עמוק בהבנת הגבולות. פגיעה מינית בילדות מערבבת בין מרחב פרטי לבין פלישה למרחב. הילדה לא מבינה איפה נגמר הגוף שלה ומתחיל הרצון של האחר. במיוחד אם בבית מלמדים אותה שהגוף שלה פרטי, ובחוץ מישהו מחלל את הגוף שלה. כשהילדה צעירה מאוד היא לא תדע להגיד לא. התוצאה בבגרות היא שכאישה היא תתקשה להרגיש מתי עוברים לה על הגבול. היא עלולה לוותר על עצמה כדי שיאהבו אותה או להרגיש רע עם עצמה אם היא אומרת לא, להיכנס לקשרים שמבוססים על ניצול או חוסר הדדיות, או- לחוות התפרצויות פתאומיות אחרי תקופה של שתיקה כי הגבול נפרץ שוב ושוב - ריצוי-ויתור עצמי/ ויתור על הרצון שלי - קושי לומר לא (גם אם אומר לא, זה לא מבטיח שיקשיבו לי) הריצוי הוא נגזרת של בעיה עם גבולות - אתגרים במערכות יחסים אינטימיות - גם כשיש אהבה ובטחון הגוף עשוי להגיב בפחד, ניתוק או חוסר רצון למגע קירבה עשויה להרגיש כמו סכנה, גם אם הראש יודע שהיא לא "אני אוהבת אותו אבל הגוף שלי נסגר" אחת ההשפעות השקטות והכואבות ביותר של פגיעות בילדות זה הקושי להרגיש בטוחה בקרבה, במיוחד אינטימית. לפעמים דווקא במקום שבו אמורים להיות אהבה ובטחון הגוף מגיב כאילו הוא בסכנה / נשים רבות מתארות ניתוק בזמן מגע, גם אם הוא עדין. לעתים רבות נראה סלידה ממין או מהגוף בכלל, אישה שתגדיר את עצמה כ- א-מינית לעתים רבות נראה חרדה שמתעוררת דווקא ברגעים של אינטימיות- רגשית או פיזית, קושי לסמוך, קושי לתת אמון גם כשיש אהבה זה מאוד מבלבל כי הראש אומר שהכל בסדר אבל הגוף מתכווץ, נעלם, מתנתק - תסמינים גופניים ונפשיים כגון - חרדות, דיכאון, פיברומיאלגיה, התקפי זעם, דיסוציאציה, אנדומטריוזיס, מחלות אימוניות בהן הגוף תוקף את עצמו, כאבי בטן, כאבי וסת חזקים, דימומים מחוץ לזמן הווסת. תסמינים גופניים שהרפואה לא מוצאת להם הסברים, כאבי ראש, מיגרנות, בחילות, בעיות עיכול כאבים כרוניים כמו פיברומיאלגיה, עייפות תמידית הגוף מדבר את מה שהנפש ניסתה לשכוח. - סטרס ודריכות תמידית - פגיעות מיניות בילדות נוטות לייצר עומס רגשי כה חזק עד שהמערכת כולה נכנסת למצב הישרדות מתמשך וזה מתבטא בחרדות ותחושת לחץ תמידית. המערכת מגיבה כאילו הסכנה עדיין קיימת גם כשאין איום ממשי - הלב דופק, הנשימה נעצרת והגוף בטוח שהוא צריך לברוח כשהמערכת דרוכה כל הזמן נוצרות בעיות בהיפוקמפוס (שהוא אחראי על הזיכרון) ולכן נראה בעיות זיכרון חמורות, בעיות קשב וריכוז . מעבר לכך- שכשילדה נפגעת בגילאים צעירים רמת הקשב שלה והיכולת ללמוד קטנה משמעותית - לעתים נראה הישגיות יתר כדי להוכיח שמגיע לי מקום בעולם. אני שווה רק אם אני מצטיינת - חיפוש מתמיד לאישור מבחוץ - שחזור הפגיעה- משיכה למערכות יחסים שמחזירות את אותה תחושת חוסר ערך. נטייה לחזור ולהיפגע שוב ושוב, לעתים מתוך דיסוציאציה -התקפי זעם או רגישות יתר פגיעות לא מעובדות עלולות ליצור פיצוץ רגשי כאילו המיכל הפנימי גדוש ולא יכול להכיל שום דבר. לפעמים זה יתפרץ מול בן/בת זוג, ילד או סתם מוכרת בסופר ולפעמים הזעם לא יוצא אלא מופנה פנימה נגד עצמך - דיסוציאציה- אחת התגובות הכי חכמות של הנפש בזמן סכנה (שלא ניתן לברוח ממנה) הילדה עוזבת את הגוף, ומתנתקת. בבגרות זה מתבטא בתחושת ריחוף, קושי להתרכז או כאילו את לא ממש נוכחת בחיים שלך. לפעמים זה מגיע דווקא ברגעים טובים כי העונג עצמו מרגיש מסוכן עוד על דיסוציאציה אפשר לקרוא כאן הפרעות אכילה - קראו כאן בהרחבה מנגנוני חבלה ופגיעה עצמית- קראו כאן בהרחבה חשוב להבין שכל אלו תגובות נורמליות לפגיעה לא נורמלית, זה לא מעיד עלייך כלום! התסמינים מעידים שהגוף שלך מחזיק זיכרונות שדורשים ריפוי. טראומה לא נעלמת. היא מאותת דרך התסמינים שציינתי כאן להמשך קריאה- חלק 2
הקשר בין הפרעות אכילה לפוסט-טראומה מורכבת (CPTSD) הוא עמוק ונחקר יותר ויותר בשנים האחרונות. יש הרבה סיבות להפרעות אכילה, חלקן קשורות בדימוי גוף. על זה לא אדבר כאן במאמר הזה אני מדברת על ה קשר בין הפרעות אכילה לפוסט טראומה מורכבת. או- איך חוויות טראומטיות ארוכות טווח יכולות לגרום/לייצר הפרעות אכילה הסיבות להפרעות אכילה (מכל סוג שהן) שליטה כשאדם נפגע (בעיקר פיזית או מינית, אבל לא רק- יכול להיות השפלות שהוא חווה) הוא מאבד שליטה על הגוף (בזמן הפגיעה) מעבר לכך, בהמשך חייו מתלווים לפגיעה גם סימפטומים שגורמים לאותו אדם להרגיש אבוד וחסר אונים ( ראו – סימפטומים פוסט טראומטיים ) הדרך בה הרבה מתמודדים פועלים כדי להחזיר את תחושת השליטה על גופם ועל חייהם היא דרך שליטה ובקרה של מה נכנס/לא נכנס לגוף, וזה קורה באמצעות הרעבה או האבסה ילד שגדל בסביבה נרקיסיסטית, בה יש איסורים והגבלות על מזון, ברגע שהוא יגדל והאוכל יהפך לזמין הוא עשוי לפתח הפרעת אכילה. אם פעם היה אסור, היום אפשר לבחור מה, ומתי לאכול וזה מחזיר את תחושת השליטה בגוף ובחיים 2. הענשה- חבלה עצמית לעתים קרובות אנשים שנפגעים חשים אשמה, בושה ושנאה עצמית. הפרעות אכילה מכל סוג שהן מהוות סוג של ענישה- לפעמים את עצמי, לפעמים הענשה של אדם קרוב (לא אכפת לכם ממני, אז אני ארעיב את עצמי ואולי סוף סוף תראו אותי ותדאגו לי) 3. רצון להיראות או להעלם נערה שעברה פגיעה מינית ואמרו לה שהיא יפה, תעשה הכל כדי לחבל בגוף שלה. היא תרצה להעלם ע"י הקטנת וכיווץ הגוף, או לחילופין היא תאכל יותר מידי, תשמין מאוד כדי לא להיחשב "מושכת" או תשמין כדי לזכות בחוויה ש"אני לא שקופה, שרואים אותי", "אני תופסת מקום/ יש לי מקום" 4. ניתוק מהגוף חוויות טראומטיות, בעיקר פגיעות פיזיות ומיניות, גורמות לעיתים קרובות לניתוק תחושתי מהגוף (דיסוציאציה) במקרים כאלו האדם לא ירגיש רעב, שובע או כאב גופני באופן רגיל. הפרעות אכילה מתפתחות לעיתים מתוך ניסיון להרגיש משהו – או לחילופין- לא להרגיש בכלל. 5.נחמה כשהצרכים הרגשיים של ילד לא נענים, במיוחד בגילאים הצעירים, הוא עשוי למצוא באוכל נחמה- האוכל נגיש, זמין ידוע שאוכל (בעיקר שומני או מתוק) מפעיל במוח את אותם אזורים שמופעלים בקשרים בריאים ומיטיבים- אוכל עוזר בהפרשת דופמין, סרוטונין ואוקסיטוצין אדם שיש לו מחסור רגשי עשוי להאביס את עצמו עד שירגיש תחושת מלאות פנימית 6. אכילה רגשית ילדים שגדלים בבתים בהם אין מקום להבעת רגשות, ייעזרו באכילה מופרזת כדי להרדים רגשות כמו כאב, בדידות כעס או פחד 7. מערכת יחסים טראומטית עם הגוף הטראומות נרשמות בגוף. גם אם האדם לא יזכור את הטראומה, הגוף זוכר ומבטא את הטראומה (דרך תגובות גופניות כגון בחילה, כאבי בטן, כאבים כרוניים או פלאשבקים ) במקרים של פגיעות מיניות נראה הרבה מקרים בהם המתמודדים מרגישים דחייה מהגוף, מפתחים כעס וניתוק מהגוף הגוף נחווה כאויב. אכילה קיצונית/ הרעבה הופכות לניסיון "לתקן" את הגוף או להיעלם בתוכו. 8. תחושת הגנה שכבות השומן מייצרות חוויה של הגנה, מוגנות, חוצץ ביני לבין העולם בטיפול טוב באדם שמתמודד עם הפרעות אכילה כתוצאה מפוסט טראומה מורכבת המטפל יעבוד עם המתמודד על- ויסות מערכת העצבים החזרת תחושת השליטה על החיים ועל הגוף חיבור לגוף העלאת הערך העצמי (על הדרך הבושה והתיעוב העצמי פוחתים) יצירת גבולות בריאים
רוב בני האדם מגיעים להחלטות (מודעות או לא מודעות) ועושים פעולות (מודעות או לא) מתוך 2 עקרונות- הרצון להימנע מכאב והדחף להשיג עונג וסיפוק מיידי באמצעות ההבנה שהתנהגותנו מונעת ע"י תגובה אינסטינקטיבית לכאב ולעונג ולא ע"י מחשבה שכלתנית- נוכל ללמד את עצמנו לעשות שינויים. אם נקשר כאב רב להתנהגות או לדפוס רגשי כלשהם, נעשה הכל כדי להימנע מהם. כשתבינו את זה תוכלו לרתום את כוחם של הכאב והעונג לצורך שינוי כמעט בכל היבט בחייכם. הרוב הגדול של הכאבים והמצוקות שאנשים חווים בחיים אינם נובעים מהדבר עצמו אלא מהפרשנות שהם נותנים לדבר עצמו. הבשורה הטובה היא. שאת הפרשנויות שלנו, אנו יכולים להחליף בכל רגע נתון. לדוגמה- אם אדם מעשן רוצה להפסיק עם ההרגל הזה, הוא יצטרך להחליף את הפרשנויות שלו מ- הסיגריה מרגיעה אותי ל (למשל)- הסיגריה מסריחה וגורמת לאנשים להתרחק ממני מ- הסיגריה מנחמת ל- הסיגריה מונעת ממני להתקדם, כי אני מכור אליה מ- מי אני ללא הסיגריה? ל- ללא הסיגריות אני אדם חופשי כשהפרשנות שלכם תשתנה, יהיה לכם יותר קל להתמיד בשינוי. הכאב והעונג אמנם מנוגדים אך קשורים ביניהם קשר ישיר הקשר שמחבר ביניהם הוא הפרשנות שאנו נותנים קחו למשל אדם שלא מבחירה עובר הרעבה- הוא נכנס למצוקה ויסבול מאוד מהמצב. לעומתו, אדם הבוחר לפצוח בשביתת רעב מטעמים אידיאולוגים אלו או אחרים, יחווה עונג מעצם הצלחתו לצום הפעולה היא אותה פעולה, הפרשנויות הפוכות ,וכך העונג הופך לכאב, והכאב הופך לעונג כבני אדם בעלי תודעה רחבה, אנו יכולים ליצור שליטה במנגנון הכאב והעונג חשוב להבין שהתחושות שאנו מקשרים למחשבות הן המניעות אותנו בחיים- ובאופן הזה- הדברים שאליהם אנו מקשרים כאב או עונג- יעצבו את ייעודינו בסופו של דבר, כדי לייצר שינוי אמיתי שיחזיק לטווח הרחוק- עלינו לקשר כאב להתנהגות הישנה, ועונג להתנהגות החדשה.
ההחלמה הכי טובה מטראומה היא בתוך סביבה תומכת. זו הסיבה שהטיפול בטראומה מורכבת הוא טיפול מערכתי (טיפול לא רק בנפגע אלא גם במשפחה, כשיש כזו. בבני הזוג, כשיש כאלו. יש חשיבות גדולה לקבוצות תמיכה, קהילות וכו) טראומה שנובעת מפגיעה בתוך מערכות יחסים קשה יותר לטיפול מטראומה הקשורה לאסונות טבע, לתאונות דרכים, פיגועים וכדומה, כי לא רק שלנפגע אין סביבה תומכת, נהפוך הוא- הסביבה הקרובה היא זו הפוגעת. כשהטראומה נובעת מפגיעה מאנשים שאמורים לאהוב אותנו או לטפל בנו, ההשלכות שלה יהיו רחבות ויקח זמן רב יותר לטפל בהן. כשהאדם שאליו אתה אמור לפנות כשאתה במצוקה הוא האדם שפוגע בך, מפחיד אותך או מתעלם ממך, תאלץ למצוא דרכים חלופיות להתמודד עם רגשות האימה, התסכול והכעס, ואז יקרו שני דברים: אתה תלמד להדחיק ולהתעלם מרגשותיך, לא תדע לתאר מה אתה מרגיש, תהיה מנותק לחלוטין מהרגשות שלך. בהרבה מקרים תמצא את עצמך במערכות יחסים מנוכרות ומלאות בהתפרצויות זעם. והחוויה תהיה שאין לך יכולת להתמודד כמעט עם שום דבר. במקרים של פגיעה פיזית/מינית/ כל מצב אחר של אימה- אתה תלמד לכבות את עצמך ולהתנתק- מצבי דיסוציאציה על כל גווניה. וככה תמצא את עצמך מתנתק בכל פעם שצץ קושי. טראומה לא מטופלת עלולה לגבות מחיר כבד מאוד במערכות יחסים אם עברת פגיעה ע"י אדם שאהבת, סיכויים גדולים שתיווצר בעיית אמון. כמנגנון הגנה הישרדותי- סביר מאוד שתתפתח בעיית אמון, וכך תלמד לחיות בפחד מפגיעה נוספת. תפחד ותתקשה להיפתח לאדם נוסף, ובאופן לא מודע אפילו תנסה לפגוע בו, לפני שהוא יפגע בך. וכך קורה שאתה מחבל מראש במערכות היחסים שלך ("מקדים תרופה למכה") החוויה היא כשלון ביצירת קשרים חברתיים רוב האנשים שעברו טראומה בתוך מערכות יחסים זקוקים לליווי משמעותי כדי ללמוד מחדש איך בונים מערכת יחסים תקינה. לכן, בטיפול-כל כך חשוב לבנות אמון בין המטפל למטופל , עוד לפני שיוצאים למסע ההחלמה.
במאמר הזה אני מתייחסת בעיקר לשיפוט וביקורת המופנים כלפי עצמנו אם אנחנו בשיפוטיות כלפי עצמנו, אנחנו לא באמת בקבלה. שיפוט וביקורת עצמית נחשבים לתסמינים פוסט טראומטיים, אך הם נמצאים גם אצל אוכלוסייה שלא נפגעה (כמו כל דבר, אצלנו מתמודדי פוסט טראומה הם נחווים ביתר שאת) אתחיל מכך, ששיפוט וביקורת הם לאו דווקא רעים, במיוחד כשהם במינון נמוך. אנחנו בנויים ככה שכל אירוע שמגיע לפתחנו- המוח ימהר לקטלג אותו לפי אירועי עבר שדומים לו. וכך יוצא שהמוח שלנו יפרש כל אירוע כטוב או רע, נכון או לא נכון. זו דרכו של המוח, להכניס דברים לתבניות כדי לשמור על סדר. כולנו שונים זה מזה, וכל אחד רואה את העולם דרך המשקפיים שהוא מרכיב. השיפוט והביקורת שאנו חווים לעתים בכלל נובעת מקולות שיפוטיים ששמענו בילדותינו- מההורים, מהחברים, מהדמויות המחנכות וכו.. יש אנשים שגדלים במשפחות בהן יותר ביקרו אותם מאשר אמרו להם מילים טובות וכך השיפוט והביקורת הפכו להיות חלק מהם. קולות ששמענו מבחוץ, כולל אמונות של אנשים אחרים שגידלו אותנו, בשלב מסוים הופכים להיות הקולות שלנו, ואנחנו הופכים שיפוטיים וביקורתיים, כלפי עצמנו, כלפי אחרים וכלפי המציאות. (מעבר לזה, פוסט טראומה מורכבת מיסודה דורסת את הערך העצמי של המתמודד, וכך, מתוך חוסר ערך עצמי עולה הנטייה להיות ביקורתי ולא אוהד, כלפי העולם ובעיקר כלפי עצמנו) שיפוטיות מייצגת תודעה צרה וראיה חד צדדית של המציאות.. קצת כמו סוס עם רסן שרואה רק חלק מהתמונה. וכך יוצא שבמקרים רבים אנחנו מתמקדים בפגמים במקום ביופי. מה שמתמקדים בו גדל! אז ככל שנהיה יותר ביקורתיים רק נגדיל בנו את החלקים שאותם אנחנו מבקרים חשוב לדעת- לביקורת יש גם צד שיכול להזיק ולהרוס ויש לה גם צד שיכול להיטיב והועיל. הצד המיטיב שלה יכול לשפר, לשכלל, ליעל ולקדם את עצמנו ואת החיים. הביקורת, כשהיא במידה, יכולה להצביע על יכולת ראיה בהירה של הדברים ורצון פנימי להיטיב עם החיים ועם עצמנו - לשפר, לשכלל ולייעל תהליכים. זה נקרא ביקורת בונה, ועל זה אני לא מדברת פה במאמר. הצד ההרסני של הביקורת נוטה לפגוע במערכות היחסים שלנו עם עצמנו ועם הזולת ומייצר מציאות פנימית תוקפנית, רוויית מתח, כאב ומצוקה. הביקורת יכולה - להרחיק אותנו מעצמנו וגם מאחרים לבנות מערכות יחסים שיש בהן התנגדות, מאבק והתגוננות לגרום לנו לפעול באופן שאינו מכבד את מי שאנחנו או את האחר להשקיע הרבה אנרגיה ומאמץ במקומות לא מדוייקים לפגוע בשמחת החיים שלנו ושל האחרים ביקורת עשויה להוליד גם רגשות קשים - פחד, אשמה ובושה. אנחנו יכולים להיות מנוהלים על ידי הרגשות הללו שמרחיקים אותנו מעצמנו ובעיקר מרחיקים אותנו מלחיות את החיים באהבה עצמית ובשמחה כשהביקורת שלנו מופנית לאנשים אחרים היא גורמת להם להרגיש מאויימים, כך שאנחנו מחבלים גם במערכות היחסים שלנו הביקורת והשיפוטיות שלנו מצמצים אותנו, פוגעים בנו ומחבלים במערכות היחסים שלנו אני מדמה את הביקורת העצמית שלנו כפטיש 5 קילו. כל פעם שאנחנו מבקרים את עצמנו אנחנו בעצם מנחיתים פטיש 5 קילו על הראש שלנו. כמה נעים זה יכול להיות, שיש לנו פטיש פנימי כזה? אז איך מורידים את מפלס השיפוטיות והביקורתיות? הדרך הכי טובה שאני מכירה להתמודד עם ביקורתיות יתר היא חמלה חמלה היא רגש המבטא תחושה של השתתפות בצער ובסבל של האחר או של עצמי. התחושה מלווה לרוב ברצון להקל או להפחית מהסבל של האחר, או של עצמי חמלה היא אחד מהרגשות החיוביים שעוזרים בריפוי. בשביל שיתרחש ריפוי, אנחנו צריכים לתת מקום לחמלה. לחמול חלק ממני (רגש, התנהגות, דפוס) זה לא אומר שאני חייבת לאהוב את אותו דפוס/חלק, אבל זה כן אומר שאני מקבלת אותו ומכירה בזה שהוא חלק ממני. ושיש לו סיבה. חמלה היא ההפך משיפוט עצמי ומביקורת. כשאנו חומלים אנו משדרים מסרים כגון: "אני סומכת עליך, יש לך את הכוח להתמודד עם מה שבחרת, אני כאן על מנת לתת יד היכן שיש צורך, יהיה בסדר, שום דבר לא נשאר ככה לנצח" וכדומה.
רשימת "עשה ואל תעשה" כשאתה נתקל במתמודד עם פוסט טראומה/טראומה מורכבת המאמר נכתב כשירות לציבור וכחלק מפועלי להעלאת מודעות לפוסט טראומה מורכבת. לצורך כתיבתו, נעזרתי בחברי קהילת הפוסט טראומה שאני מנהלת. החברים התבקשו לענות על השאלה הזאת, לפי 3 קטגריות- מה לעולם אל תעשו/ תגידו למתמודדי פוסט טראומה/ טראומה מורכבת, ואיך כן מומלץ לפעול? במקומות העבודה/ לימודים בזמן התקף חרדה/ זעם/ התקף דיסוציאטיבי (ניתוק) במרחב הציבורי בדייט או מפגש חברתי ואלו התשובות שקבלתי. ככה זה נכתב, לא נגעתי (רק ערכתי) באופן כללי, לשלושת הקטגריות- הבנה. ספייס. שקט. אפס שיפוטיות. נוכחות, בלי עצות אם לא התבקשתם. יחס עדין ודיבור מכבד. אני מאוד רגישה לטונים ולמה שאפילו במעט יכול להוות חוסר כבוד וזלזול. אה. ולא לגעת בי בלי רשות! לשאול מה יכול לעזור. כל אחד שונה וצריך משהו שונה. לבדוק איתנו. להאמין בנו להיות שם איתנו. נוכחים. לא להיבהל, לא לשפוט. פשוט לתת הכלה ואהבה אם אפשר. בכל אחד המצבים לא לחבק (גם חברה טובה!) בהפתעה מאחורה (אתם עלולים למצוא את עצמכם עם סדק בצלע) אני חושבת שזה מורכב, אין דברים ברורים... לכל אחד יש את הטריגרים שלו.. לדוגמא בניתוק חלק רוצים שיקרקעו אותם ויחזירו אותם וחלק ממש לא.. (אפילו אצלי בתוכי יש זהויות שונות שרוצות דברים שונים באותם מצבים) לא להמעיט בחשיבות או ברצינות המצב: הימנעו מאמירות כמו "זה לא כזה ביג דיל" או "תתגבר על זה". חשוב להיות תומכים ומבינים. במקומות העבודה: לא להתייחס לשגיאות או לתפוקה ירודה כמחסור במוטיבציה: לפעמים ישנם ימים קשים יותר מימים אחרים, והעובד עשוי להזדקק לגמישות ולתמיכה. לא לחשוף את המידע האישי של העובד: אם העובד שיתף מידע אישי, יש לכבד את פרטיותו ולא לחשוף זאת לאחרים במקום העבודה. לא לצפות לזמינות מוחלטת: אל תצפו שהעובד יהיה זמין 24/7 או יענה על מיילים והודעות מחוץ לשעות העבודה, במיוחד אם הוא זקוק לזמן מנוחה ושיקום. לא להתעלם מתסמינים או בקשות להתאמות: אם העובד מבקש תנאים מיוחדים, כמו שעות עבודה גמישות או סביבת עבודה שקטה יותר, יש להקשיב ולהתחשב בכך. לא להניח שכולם מתמודדים אותו הדבר: כל מתמודד עם פוסט טראומה חווה את המצב בצורה ייחודית, ולכן יש להימנע מהשוואות לאחרים. מה שעולה לי כרגע במחשבות וזה בעיניי תקף לא רק לפוסט טראומה מורכבת אלא גם למוגבלויות פיזיות -או כמו במקרה שלי הצירוף של השניים: אל תחליטו במקומי מה אני מסוגלת לעשות ומה לא - תשאלו אותי . אם אני חושבת שאני יכולה לעשות משהו תנו לי לנסות גם אם אתם בדעה שאני לא מסוגלת. לפעמים זה רק עניין של למצוא דרך שונה ממה שאדם ללא מוגבלות היה עושה את אותה משימה . במקום עבודה הייתי מצפה לעדינות אם יש צורך בביקורת. מצפה להכלה מסויימת לאיחורים בגלל שלפעמים מתנתקת בגלל לחץ (במיוחד לפני דברים כאלו) לעזור בעדינות במקום העבודה אם הבנאדם לא מסתדר כעבור זמן מסויים, לנסות לשלב חברתית. להבין אם אני נלחץ ממצבים מסויימים.. שמירה על פרטיות. לשאול "מה את צריכה?" או "מה קשה לך", "מה יקל עליך"? לשים לב מאד שאין ניצול של הבנאדם ע"י אחרים בגלל שרגישות/ קושי מתפרש כחולשה- מקום מאד נוח לבריונות/ לדפוק במשמרות. קחו בחשבון שיש לי פוסט טראומה עקב שבי בכת. כתוצאה מזה יש לי חרדה מגורמי סמכות אז אל תנחיתו עליי פקודות - אתם רוצים שאעשה משהו - תבקשו בצורה עדינה. אם אתם רוצים לשנות משהו בנהלים אל תיידעו אותי מעכשיו לעכשיו אלא תנו לי זמן לעכל את השינוי. אני מומחית מניסיון חיים וככזו אני מצפה שיתייחסו אליי ברצינות ובכבוד- ופירושו של דבר שלא יצפו ממני לדוגמה לתת הרצאה 'בהתנדבות'. זכותי להתנדב במקום שבו אני בוחרת ולא ש'ינדבו' אותי . בזמן התקף חרדה או זעם במרחב הציבורי: שיכבדו את המרחב האישי. לא לגעת בי, לא בכתף, לא בגב ובטח לא להתקרב צמוד.. מגע פתאומי עלול להחמיר את המצב. חשוב לשמור על מרחק בטוח ולהציע עזרה מילולית בלבד. לא להפעיל לחץ או לדרוש "להירגע": אמירות כמו "תירגע" או "תפסיק להתנהג ככה" לא יעזרו ואף עלולות להחמיר את המצב. לא לשפוט או להגיב באופן שלילי: תגובות כמו גלגול עיניים או פרצוף מאוכזב יכולות לגרום לתחושת בושה או חרדה נוספת. עדיף להציע תמיכה בצורה רכה ומכילה. לא לצלם או לפרסם את המצב: צילום האירוע או פרסומו ברשתות חברתיות עלול להחמיר את המצב ולגרום לאי נוחות רבה לאדם החווה את ההתקף. לא לספק עצות! עצות כמו "תנשום עמוק" או "תספור עד עשר" עלולות להיות מתסכלות. עדיף להציע עזרה במידת הצורך בלבד לא להתנהג באופן פאסיבי-אגרסיבי: הימנעו ממחוות או אמירות עקיפות שמעבירות ביקורת או חוסר סבלנות, כמו "אתה סתם מושך תשומת לב" או "זה לא כזה נורא". מומלץ לשאול- למה את.ה זקוק.ה ממני כרגע"? (לא תמיד ניתן לענות על השאלה הזאת בתוך התקף, אבל היא עדיפה על מגע או נסיון לדרבן אותי לצאת מהמצב) אמירות כמו "אני איתך" או "את/ה לא לבד" יכולות לעזור מה שאני צריך זה שפשוט יגידו לי שהם איתי אם אני רוצה, ויתנו לי להחליט מה כן ומה לא. בלי עצות, בלי תובנות ובלי שום דבר שלא ביקשתי. במפגש חברתי: פוסט טראומה הוא נושא רגיש ואי אפשר לשאול פשוט "ממה הפוסט טראומה שלך?" לא לשאול שאלות חודרניות או להביך: שאלות כמו "מה קרה לך?" או "למה אתה מתנהג ככה?" או "מה עשו לך?" אם המתמודד ירצה, הוא יספר מעצמו. יכול להיות שיש פרטים שהוא לא זוכר- אין צורך להדליק אצלו את עניין חוסר הזיכרון ולשאול שאלות על פרטים חסרים בסיפור. אם יש דברים שהוא בוחר לא לספר- כבדו את החלטתו, לא בכוח. תגידו "תודה ששיתפת אותי" וזהו. אל תשאלו עוד שאלות על פרטי האירוע. לא לחטט ולא להביע סקרנות יתר, זה יכול לעורר אי נוחות, להכביד ועשוי גם ממש לטרגר אף פעם לא להיכנס לפרטים שהנפגע/ת לא מנדב/ת בעצמנו- אם למשל מישהו עבר תקיפה אלימה שבגללה הוא סובל היום, והוא מספר על זה לחברים/קולגות בעבודה- תנו לו שליטה מלאה במה שהוא מספר או לא מספר. יש לשמור על שיח קליל ונעים. לא להפעיל לחץ להשתתף או להישאר: אם האדם מביע רצון לעזוב או לקחת הפסקה, יש לכבד זאת ולא לנסות לשכנע להישאר בכוח. לא להתעלם או לזלזל בתחושות שלי: אמירות כמו "אתה סתם מגזים" או "אין מה להילחץ" אינן מועילות. יש להראות הבנה והכלה כלפי תחושות האדם. לא להתעלם אם האדם נסוג: אם האדם מתחיל להסתגר או להתרחק, אל תתעלמו מזה או תעשו כאילו הכל בסדר. עדיף לשאול בעדינות אם הכל בסדר ולהציע תמיכה.. לא להעמיד את האדם במרכז תשומת הלב: אם האדם נראה לא נוח במצב חברתי, יש להימנע מלהפנות אליו את כל תשומת הלב, דבר שעלול להחמיר את תחושת החרדה שלו. כשנפגע מדבר על פגיעה, להקשיב ולהאמין לו. אף פעם לא להגיד מה הנפגע/ת צריכ/ה או חייב/ת לעשות- אף פעם לא לתת עצות אלא אם כן ביקשו ממכם עצה באופן מפורש. אל תתנו לי הצעות מניסיון אישי "ספורט שינה לי את החיים!" מדיטציה" וכו'. ואם כבר מדגדג לכם לייעץ, אז במקום להגיד "את/ה צריכ/ה לנשום עמוק" אפשר להגיד "אני חושב/ת שנשימה תוכל לעזור, מה דעתך?" אף פעם לא להיכנס למרחב הטיפולי. לא לשאול שאלות כמו- איך היה לך בטיפול? מה המטפל/ת שלך אומר/ת על זה? את/ה מטופל/ת? היה לך טיפול קשה היום? גם אם אתם יודעים שהאדם מולכם נפגע ומטופל, וגם אם אתם מזהים אצלו רגרסיה- אף פעם לא לשאול אותו שאלות כמו- את/ה בטוח שהטיפול שלך עובד? אולי תחליף/י מטפל/ת? אולי הטיפול שלך מזיק לך? ללכת לטיפול זה קשה וזה יכול לאתגר בכל פעם מחדש, אין צורך להוסיף מוטיבציה שלילית. בחיים לא להגיד- "את/ה צריך/ה לשחרר". הנפגע/ת לא עושה את זה בכוונה. עד כמה הפגיעה קשה? יש מבנים פיזיולוגים במוח שאשכרה השתנו. המערכת האנדוקרינית עובדת אחרת מאז האירוע (ענייני קורטיזול ואדרנלין). זה לא בשליטה של הנפגע/ת, הוא/היא לא "בוחר/ת" להיות כאלה או להתנהג ככה. אי אפשר פשוט לשחרר ולהתקדם הלאה. אם זה היה כזה קל- הנפגעים היו עושים את זה מזמן. לי עוזר עידוד חיובי. גם כשעולה לי הפוסט טראומה (הסימפטומים) להזכיר לי דברים טובים שעשיתי או שיש בי לא להתקשר - עדיף בווטסאפ לא לבקש ממני קנאביס זאת התרופה שלי וזה יקר לא לצעוק, לא להפתיע, עדיף ליידע מראש כל דבר לא לרחם עלי, לא לשאול אותי ממה הפוסטראומה (כי אני אגיד ואז לא תדעו איך להגיב) להבין שאני חייבת את הכלב שלי איתי רוב הזמן וזה לא בגלל שאני מפנקת אותו. להבין שיש לי ימים נהדרים וכאלו שהם ממש לא. לא להגיד- איך יש לך טראומה מורכבת אם לא אנסו אותך/היית בסכנת מוות וכו'? (מי אמר שלא? וזה לא תנאי מחייב. ומה פשר החופשיות לשאול?) אל תנסו לאבחן אותי. לא אוהבת שמנסים לפענח אותי. ומתחילים לזרוק אבחנות (גם אספרגר למרות שלא עונה על שום קריטריון מלבד "הניתוק" והקושי החברתי בהווה). אל תגידו לי- "שחררי" "תתקדמי" "למה את תקועה בעבר?" "איך פתאום זה התפרץ?? היית בסדר!" "את חייבת להזדרז את בת 35!!! איך יהיה לך אח"כ בן-זוג?? זה הזמן שלך! את חייבת לפעול כדי להשתקם מהר!" "את רגישה מדי" "לא נשמע טראומטי" - עבורי כן. אל תשפטו את התפקוד שלי ע"י אמירות ו "דברי היגיון שונים" שנוגעים לתפקוד - "את צריכה למצוא חברות." "את צריכה להתחיל לעבוד" "להכיר בן זוג" הכי נורא-אל תגידו לי "שחררי מהעבר.."
