אחת התוצאות הנפוצות של פוסט טראומה מורכבת היא פיתוח תלות באנשים אחרים. פעמים רבות מדובר במנגנון הישרדות שהתפתח בילדות כדי להתמודד עם סביבה שלא סיפקה ביטחון, יציבות או אהבה מותאמת. הבעיה כאן (כמו בהרבה מנגנוני הגנה בילדות שהופכים למנגנוני חבלה בבגרות)- מה שסייע לילד לשרוד, עלול להגביל את המבוגר כיצד נוצרת התלות? ילד זקוק באופן טבעי למבוגרים שיגנו עליו, יראו אותו, ירגיעו אותו ויעזרו לו להבין את העולם. כאשר הדמויות שאמורות לספק ביטחון הן גם מקור הפחד, הביקורת, הנטישה או חוסר העקביות, הילד נקלע למצב בלתי אפשרי. מצד אחד הוא זקוק לקשר. מצד שני הקשר עצמו עלול להיות כואב או מסוכן. במצב כזה הילד לומד פעמים רבות להסתגל כדי לשרוד. הוא מפתח רגישות גבוהה לצורכי אחרים, מוותר על צרכיו שלו, מנסה לרצות, להימנע מקונפליקטים ולשמור על הקרבה בכל מחיר. עם השנים דפוסי ההישרדות הללו עלולים להפוך לתלות רגשית. תלות כאסטרטגיית הישרדות עבור ילד שגדל בסביבה בטוחה- עצמאות מרגישה טבעית יחסית. עבור ילד שגדל בתוך חוסר ביטחון רגשי, עצמאות עלולה להרגיש מסוכנת. לכן, גם בבגרות, האדם עלול לחפש באופן מתמיד אישורים, הכוונה, תמיכה או ביטחון מבחוץ, בעיקר בגלל שמערכת העצבים שלו למדה במשך שנים שהישרדות תלויה באדם אחר. הקשר בין ערך עצמי לתלות ילדים שנפגעו לעיתים קרובות מקבלים מסרים גלויים או סמויים שהם "לא מספיק טובים", "מוגזמים", "בעייתיים" או "קשים". כאשר מסרים כאלה חוזרים על עצמם לאורך שנים, הם עלולים להפוך לחלק מהזהות. כתוצאה מכך, האדם עשוי להתקשות לסמוך על שיקול דעתו, לקבל החלטות באופן עצמאי או להאמין ביכולותיו. הוא עלול לחפש שוב ושוב אישור חיצוני כדי להרגיש בעל ערך. התלות, במקרה זה, אינה רק צורך באדם אחר- אלא ניסיון לקבל מבחוץ את מה שלא התפתח מבפנים. פחד מנטישה אחד המאפיינים המרכזיים של פוסט טראומה מורכבת הוא פחד עמוק מנטישה או מדחייה. גם כאשר אין איום ממשי על הקשר, מערכת העצבים עלולה לפרש ריחוק קטן, שתיקה, ביקורת או שינוי בהתנהגות כאיום משמעותי. הפחד הזה עלול לגרום לאדם : להישאר בקשרים פוגעניים. להתקשות להציב גבולות. לחשוש להביע צרכים או רגשות. לוותר על עצמו כדי לשמר את הקשר. כך נוצרת תלות שמטרתה למנוע אובדן, גם כאשר המחיר הוא פגיעה עצמית. כאשר התלות מוסווית כעצמאות מתוך מנגנוני הישרדות מתמודדי פוסט טראומה מורכבת לומדים להיות "שחקנים" נפלאים, וכך נגלה שלא כל תלות נראית לעין. ישנם מתמודדי CPTSD שנראים עצמאיים מאוד, חזקים ומתפקדים. הם אינם נשענים על אחרים באופן גלוי, אך למעשה הם תלויים מאוד באישור, בהערכה או בהימנעות מביקורת. לעיתים התלות אינה באדם מסוים, אלא בצורך המתמיד להיות "בסדר", "מושלמים" או "חזקים". גם זו דרך שבה פצעי הילדות ממשיכים להשפיע על החיים הבוגרים. האם אפשר להשתחרר מהתלות? לגמרי כן. תהליך הריפוי כולל בניית אמון עצמי, חיזוק תחושת הערך העצמי, למידה של גבולות בריאים והענקת ביטחון רגשי פנימי שלא היה זמין בילדות. ריפוי אינו דורש להתנתק מאנשים או להפוך לעצמאיים באופן קיצוני. למעשה, בני אדם זקוקים לקשרים בריאים לאורך כל חייהם. בקשר בריא האדם יכול לקבל תמיכה מבלי לאבד את עצמו. הוא יכול לאהוב מבלי לוותר על צרכיו, לבקש עזרה מבלי להרגיש חסר ערך, ולהיות קרוב לאחרים מבלי שהזהות שלו תהיה תלויה בהם. אם אתם רוצים ללמוד לבנות מערכת יחסים ללא תלות- דברו איתי , אשמח לעזור לכם!

למה דווקא במלחמה ובמצבי חירום אני מרגישה טוב? זוהי שאלה/תופעה שחוזרת אצל מתמודדי פוסט טראומה מורכבת (CPTSD), בכל סבב של מלחמה ואני שומעת אותה לא מעט, גם בקליניקה וגם בקהילת הטראומה מתמודדים מספרים (לרוב בבושה) שהם מרגישים יותר טוב דווקא בתקופות האלו, מין רוגע ושלווה יחסית, הקלה או הפחתת התסמינים אז כרגיל, באתי לנרמל. כל מה שקורה היא נורמלי ויש לזה כמובן סיבות ממש הגיוניות, ובטח אין במה להתבייש❣️ מצב חירום- המצב הרגיל אצל מי שגדל בתוך כאוס רגשי או איום מתמשך מערכת העצבים כבר רגילה למצבי הישרדות. כשיש איום חיצוני ברור, יש קול פנימי שאומר- סוף סוף העולם מרגיש כמו מה שאני מכיר מבפנים. אין דיסוננס בין החוץ לפנים. דריכות מקבלת לגיטימציה בימי שגרה, הדריכות נחווית כ"בעיה". במלחמה הדריכות היא נכס. העירנות המוגברת פתאום מותאמת למציאות ולא נתפסת כחריגה. תחושת שייכות ב CPTSD יש בדידות עמוקה. בזמן מלחמה כולם בלחץ. כולם מפחדים. הפעם אתם לא היחידים שמרגישים איום. זה יוצר חוויה של ביחד. מעבר ממצב קיפאון לפעולה הרבה מתמודדים חיים במצב של קיפאון (freeze). מצב חירום חיצוני יכול להוציא לפעולה (fight/flight), והמעבר הזה נחווה כהקלה , כי יש תנועה במקום תקיעות. מעבר לזה שקפאון מקבל לגיטימציה בתקופת כזאת.. הסחת כאב פנימי כשיש איום קולקטיבי, הכאב האישי נדחק הצידה. המיקוד עובר ל"חוץ", וזה לפעמים מקל על הסערה הפנימית. הפוגה מהעומס ומהצורך לתפקד “כרגיל” בשגרה יש דרישה מתמדת: לתפקד. לעבוד. להיות נעימים. להיות יציבים. להיות “בסדר”. להסתיר הצפה. להסוות דיסוציאציה. לכבות טריגרים. לחייך כשבפנים רועש. במלחמה הדרישה הזו מתרופפת. העולם עצמו לא מתפקד כרגיל. הסטנדרט יורד. מותר להיות מבולבלים. מותר להיות עייפים. מותר לא לענות. מותר לא להחזיק הכול. מותר לא לעשות כלום עבור מתמודדי CPTSD זו יכולה להיות הקלה עצומה, סוף־סוף לא צריך להעמיד פנים שהכול יציב. המציאות עצמה לא יציבה וזה תואם את החוויה הפנימית. יש כאן גם משהו נוסף- העומס היומיומי של ויסות עצמי, ניטור מתמיד של הסביבה, קריאת מצבים חברתיים ורגשיים, כל אלו לרגע מקבלים הצדקה חיצונית. זה כבר לא “אני מורכב מדי”. זו מציאות מורכבת. והפוגה מהצורך להיות “נורמלי” לפעמים נחווית כהקלה עצומה. הבאסה בכל העניין זה שההקלה היא זמנית. כשהאיום החיצוני נרגע הסימפטומים יכולים לחזור בעוצמה. יש דרכים לנהל ולמזער את הסימפטומים במקום שהם ינהלו אתכם. רוצים לדעת איך? הצטרפו לקורס "יש לי אותי" . מקווה שעשיתי לכם סדר, כרגיל מוזמנים לשתף, כדי להעלות מודעות לפוסט טראומה מורכבת.