למה למתמודדי פוסט טראומה מורכבת יש נטייה להסתכן/להגיע למצבי קיצון? שאלות שעולות אצלי בקליניקה במפגשים עם מתמודדי קומפלקס טראומה - למה אני נכנסת למצבים קיצוניים? איך אני משחזר שוב ושוב מערכות יחסים הרסניות? למה אני בוחרת בהחלטות אימפולסיביות? נהיגה מסוכנת? שימוש בחומרים שמסכנים את בריאותי? למה אני נמשך לסכנות, או כל צורה אחרת של הליכה על הקצה? חשוב להבין שהליכה על הקצה היא אחד מהתסמינים הבולטים של פוסט טראומה מורכבת, ויש לזה הסבר מאוד הגיוני פוסט טראומה מורכבת נוצרת מחשיפה ממושכת לפגיעות- רגשיות, מיניות, פיזיות או נפשיות, לרוב בתוך קשרים שבהם האדם/הילד היה תלוי באחרים לצורך הישרדות. כתוצאה מכך מערכת העצבים לומדת לחיות במצב חירום מתמשך. כאשר זה המצב, סכנה מרגישה מוכרת . שקט, יציבות ובטחון- דווקא הם עלולים להרגיש זרים, אפילו מאיימים. הסיבות לנטייה להסתכנות/הליכה על הקצה כפי שהסברתי למעלה- אזור הסכנה הוא האזור המוכר והבטוח מי שגדל בסביבה מסוכנת לומד ש- אהבה מגיעה עם כאב קשר כולל חוסר יציבות השקט הוא זמני לכן, מצבים מסוכנים או קיצוניים מרגישים “כמו בית”. הגוף מזהה אותם ובוחר להישאר גם כשהראש צורח לברוח. 2. חיפוש ויסות דרך מצבי קצה- אצל מתמודדי CPTSD המערכת העצבית לעיתים קרובות מוצפת מדי (חרדה, דריכות, כאוס) או כבויה מדי (קהות, ריק, ניתוק) לקיחת סיכון (פיזי, רגשי או נפשי ) יוצרת פיק של אדרנלין, עוצמה, חיות. 3. ניסיון להחזיר שליטה בפגיעה מתמשכת הגבולות נרמסים ונשללת מהאדם השליטה על חייו לקיחת סיכון יזומה היא לפעמים אמירה לא מודעת- "הפעם אני זו שבוחרת", גם אם אני פוגעת בעצמי, אני עדין בוחרת. הכוח נשאר אצלי גם אם הבחירה פוגענית היא עדיפה על תחושת חוסר האונים. 4. הדרך של תת המודע להעניש את עצמנו מתמודדים רבים עם CPTSD נושאים בתוכם בושה עמוקה ואשמה- “משהו בי לא בסדר” “לא מגיע לי טוב” הליכה על הקצה יכולה להיות דרך סמויה- לפגוע בעצמי בלי לקרוא לזה פגיעה לשחזר כאב מוכר לאשר את הסיפור הפנימי והאמונה הבסיסית של חוסר ערך ב תהליך אימוני אשמח לעזור לכם להגיע לוויסות רגשי/תחושתי, להפסיק לשנוא ולהעניש את עצמכם, להציב גבולות ברורים, לאחרים ולעצמכם, ובעיקר-להעלות את הערך העצמי כדי שתוכלו להפסיק לפגוע בעצמכם דרך מצבי קיצון

אנשים רבים שמתמודדים עם פוסט טראומה מורכבת מפתחים במהלך חייהם הרגלים, שעם הזמן הופכים להתמכרויות שקשה מאוד להפסיק אותן. זה יכול להיות אלכוהול, סמים, אוכל, קניות, מין, מסכים, שליטה ואפילו התמכרות לאנשים. הם יודעים שזה פוגע בהם, אבל זו גם הנחמה היחידה שמרגיעה לרגע את הסערה הפנימית. אם אתם מתמודדים עם התמכרות מכל סוג, במקום לשפוט ולכעוס על עצמכם, חשוב להבין- ההתמכרות היא מנגנון הישרדותי ההתמכרות לא מראה על חולשה, היא רק מספרת שיש בתוככם כאב גדול מאוד והנפש שלכם עשתה כל מה שביכלתה כדי להמשיך לשרוד למה טראומה מורכבת יוצרת קרקע פוריה להתמכרויות? במקרים רבים מתמודדי פוסט טראומה מורכבת גדלו בסביבה שבה היה הרבה כאב, אך הוא לא קיבל מספיק מקום לכן נוצר צורך להדחיק, להסתגל, “להתנהג יפה”. מערכת העצבים לומדת לחיות במצב מתמיד של מתח או קיפאון, בלי יכולת לווסת רגשות קשים. כשהאדם מוצף בזיכרונות, כשהתסמינים נהיים קשים, או במקרים בהם המתמודד חש בדידות או תחושת ריקנות, ההתמכרות נכנסת לתמונה כסם הרגעה זמני. האדם יחפש מפלט מהכאב, והמפלט יכול לבוא בצורה של אוכל/ סם/ אלכוהול/ מיניות מופרזת/ מיסוך בכל דרך אחרת האדם יחפש ויסות לתחושות הקשות שחיות בתוכו, ואמנם, יכול להיות שהוא יחווה ויסות רגעי. והדגש הוא על הקלה רגעית . חשוב להבין שההתמכרות נותנת אשליה של שליטה, ניתוק, או רגע של “שקט”. ההתמכרות הרגשית- הצד הפחות מדובר לא כל התמכרות נראית מבחוץ. יש התמכרויות לדרמה, לריצוי, לחרדה, לאהבה נואשת או למחשבות יתר. הן פועלות באותה דרך נוירולוגית כמו כל סם אחר ומשמרות את המעגל של כאב, הקלה רגעית, אשמה, וחזרה לקושי. כשאנחנו חווים משהו שנותן לנו סיפוק- אוכל, מין, אהבה, סיגריה, הודעה בטלפון, משחק בפלאפון או במחשב- המוח מפריש דופמין, ונותן לנו תחושת רוגע, חיות או שמחה. הדופמין הוא הורמון שמספק תחושת תקווה רגעית הוא אחראי בעיקר על מערכת התגמול והחיזוק. הדופמין משחק תפקיד מרכזי בתחושות ההנאה והסיפוק ומניע אותנו לחזור על פעולות שגרמו לתחושות אלו (והנה, כך נולדת התמכרות) אצל מתמודדי פוסט-טראומה מורכבת מערכת הדופמין עובדת אחרת. מערכת העצבים של המתמודד עברה שנים של חוסר יציבות רגשית, פחד ודריכות. היא נעשתה רגישה יותר לגירויים שמביאים רוגע מיידי, וקהה יותר כלפי סיפוק יציב ועמוק. במילים אחרות- מה שמביא “בום” רגעי של הקלה- כמו עוגה, סם, סיגריה, או אפילו הודעה מאדם מסוים- גורם למוח להציף דופמין, ואז לאבד אותו במהירות. כך נוצר המעגל ההתמכרותי: כאב או ריק רגשי דופמין מהיר (דרך חומר, פעולה או אדם) הקלה רגעית נפילה רגשית חזקה יותר/ בושה/ אשמה צורך בעוד “מנת דופמין” כדי לא להרגיש את הכאב וזה לא רק כימי, זה לגמרי גם רגשי מאחר וכל פיק של דופמין הוא גם רגע שבו האדם מרגיש חי, אחרי שנים שבהן הגוף היה כבוי או מוצף. הדופמין מכיל בתוכו תחושות של תקווה, של חיות, ולכן המתמודד עשוי להרגיש תחת ההשפעה תחושה של “הנה אני קיים”, וזה מסביר למה כל ניסיון “להפסיק” מרגיש כאילו מוות קטן מתרחש בפנים (עולות שאלות כגון- מי אני ללא הסם/ההרגל?) ריפוי - לא דרך גמילה, אלא דרך חמלה מגיעים אלי לקליניקה לא מעט אנשים שבאים לעבוד על "התמכרות". אצלי, הדרך לריפוי לא מתחילה בגמילה מההתמכרות אלא בהקשבה למה שהיא מנסה לכסות . כשהאדם לומד לזהות את הרגשות העמוקים (פחד, כאב, בדידות, בושה, חוסר ערך וכו') ומתחיל לתת להם מקום בטוח והכרה, ההתמכרות מאבדת את כוחה. העבודה הטיפולית מתמקדת בהעלאת הערך העצמי, ויסות, חיבור לגוף, בניית ביטחון וקשרים בטוחים, ולא בשיפוט או בהכרח “להיגמל" כשהאדם לומד לחיות בשלום עם מה שמתחולל בתוכו, לתת מקום לרגשות שפחות נעים להרגיש, הוא פחות צריך לברוח/ למסך את הכאב לסיום ההתמכרות היא לא הבעיה, היא סימפטום של כאב שלא קיבל עד היום תיקוף/ מקום. מוזמנים לעבור איתי תהליך רגשי שבסופו תוכלו לשחרר את ההתמכרות.