דחיינות והימנעות
(מנגנונים שמאוד מאפיינים אנשים עם פוסט טראומה. אבל לא רק)
הם אמנם קצת שונים אך מאוד דומים.
דחיינות מתארת מצב בו אני יודע שאני צריך לעשות משהו, ולפעמים אפילו רוצה לעשות, ועדיין אני נמנע מלעשות את זה.
בדרך כלל זה בא עם שלל סיבות, מוצדקות או לא, והרבה תירוצים שיכולים באותו רגע להחוות לגמרי כמוצדקים.
אני אתן דוגמאות-
"אני לא יוצאת לרוץ כי אכלתי קודם… "
"אני אסדר את הבית מחר, מחרתיים, שבוע הבא.. "
וכל פעם מוצאת סיבה למה לא לסדר…"
חשוב לי להגיד, שלא כל פעם שאנחנו דוחים משהו זה הופך ישר לדחיינות.
אם יש לי עומס היום ואני דוחה משימה מסוימת למחר, בידיעה שמחר אני אעשה את זה, זו דחייה מודעת.
דחיה הופכת לדחיינות כשמתחילים להיכנס תירוצים לתמונה, או כשאנחנו מרגישים ייסורי מצפון.
לכולנו יש אינסטינקט מולד של התפתחות וצמיחה.
כל תינוק מגיע לעולם עם היצר הזה- ללמוד, לצמוח, להתפתח…
(מי שיש לו ילדים/ אחיינים קטנים, יכול לראות את זה עליהם- הסקרנות הטבעית, האומץ להתנסות, לשעוט קדימה)
והאינסטינקט הזה תמיד שם, עמוק בפנים, לא משנה כמה קושי וסבל עברנו.
זהו אינסטינקט שנועד לתת ביטוי לכישורים הטבעיים והיכולות שלנו.
בכל אחד מאיתנו יש את הפוטנציאל הזה לצמוח.
אז מה קורה במצב של דחיינות?
אנחנו שומעים, או ממש מרגישים, את הקול הזה שרוצה שנתקדם, אבל משהו פנימי מונע מאיתנו לזוז מהמקום.
המנגנון הזה מאוד נפוץ בכלל ואצל פוסט טראומטיים בפרט, מאחר והוא מקושר למנגנון הישרדותי של קיפאון.
בעצם דחיינות, והימנעות זה קיפאון, חוסר יכולת לפעול ולהשיג את מה שאני רוצה או צריך.
על מנת להרגיש טוב עם עצמנו אז אנחנו מספרים לעצמנו סיפור שאיתו אנחנו יכולים לחיות בשלום.
למשל- "היום היה לי יום עמוס רגשית, אז זה בסדר שלא אצא לריצה".
הסיפור שאני מספרת לעצמי גובר על הצורך הבסיסי שלי לרוץ.
הקול החיובי, המצמיח אומר לי שבריא וטוב לי לרוץ, אז כדי לא להתבאס על עצמי שאני לא רצה, אני אספר לעצמי סיפור.
וככה נכנסתי לא במודע למצב של דחיינות.
בבסיס הקיפאון הזה, או הדחיינות לרוב יושב פחד.
(פחד משינוי, פחד לקבל ביקורת, פחד מלא להצליח, להיכשל, ולעתים פחד מהצלחה, פחד מתוקפנות, פחד מהלא נודע ועוד)
הימנעות היא מצב בו האדם מפחד לעשות איזו פעילות, או להגיע למקום, או לפגוש אנשים הקשורים באופן ישיר בטראומה שהוא חווה.
זהו אינסטינקט הישרדותי ששומר על האדם מלפגוש טריגרים.
דוגמאות-
"אני לא נכנסת למסעדות, כי עברתי בעבר ליד מסעדה בזמן פיגוע"- זו הימנעות
"אני לא נכנס למקומות חשוכים/ רועשים"- זו הימנעות
אז גם הימנעות יושבת על פחד.
זה הכי טבעי בעולם שאנשים עם פוסט טראומה יחוו דחיינות והימנעות-
אז ברגע שאתם מבינים שאלו דפוסים טבעיים לחלוטין ויש להם הסבר ממש הגיוני,
הדבר הראשון שאתם יכולים לעשות, זה להפסיק לשפוט ולבקר את עצמכם כשאתם מרגישים תקועים.
תבינו, שבתוך התקיעות יושב פחד.
ופחד לא מרפאים בשיפוט ובביקורת אלא בחמלה ובסבלנות😄
אז ראיתם שדחיינות והמנעות אלו דפוסים המאפיינים מתמודדי פוסטראומה/מורכבת, ועדין ניתן לצמצם ולמזער אותם!
ניתן ללמוד לנהל את מנגנוני הדחיינות וההמנעות ולא לתת להם לנהל אותנו.
בשלב הראשון-
מזמינה אתכם להתיידד עם הפחדים שיושבים בתוך הדחיינות וההמנעות.
כל דבר- כשמעלים אותו למודע, ניתן לטפל בו.









