למה כל כך קל לנו לכעוס וכל כך קשה לסלוח?
הכתוב פה מתאים לכל מי שנפגע פעם בחייו (כל סוג של פגיעה, בה לא היתה לו יכולת או מסוגלות להגיב חזרה)
זה יכול להיות ילד שנפגע בבית, או מחוץ לבית, וזה יכול להיות עובדת שנפגעת עד עמקי נשמתה מיחס מתעמר של הבוס.
כל מי שלא מצליח לסלוח למישהו, תשארו איתי-
כשאדם נפגע, הוא נמצא במצב של חוסר אונים,
גם אם הוא לא קופא לגמרי עדין הוא מאבד את השליטה- אם זה על הגוף שלו, על היכולת למנוע או לעצור את הפגיעה.
ואם זה איבוד שליטה ברמה של חוסר יכולת להוציא הגה מהפה. להיאלם דום.
אז למה קשה לנו לסלוח לפוגעים?
בכל פעם שעולה זכרון הפגיעה, יחד איתו עולה הצפה רגשית, זהה לזו שהתרחשה בזמן הפגיעה.
ושוב חוזרת תחושת איבוד השליטה וחוסר האונים, שגוררות עוד רגשות כמו בושה, אשמה, גועל, השפלה, דחייה עצמית, הקטנה עצמית.
וכל הרגשות האלו יחד, זה הרבה להרגיש.
מפחיד מידי..
אז מה המוח הגאוני שלנו עושה? מעקף. לא רוצה לגעת ברגשות העמוקים והבאמת באמת מכאיבים אז אני אבחר ברגש החיצוני ביותר שיש,
שהוא הכעס, כי כשאני כועס אני מרגיש בשליטה.
אז בכל פעם שזכרון מכאיב עולה, המוח אוטומתית מפעיל את מנגנון ההגנה ומלבה את הכעס.
עכשיו אני שולט בהצפה הרגשית ובתחושת חוסר השליטה, בעזרת תחושת שליטה מדומה- הכעס.
כשאני כועס אני לא יכול לסלוח
אם אנחנו לא מוכנים להרגיש את הרגשות ,ובורחים אל הכעס, זה אומר שהם עדיין שולטים בנו . ולכן זו שליטה מדומה.
אז לא משנה אם תבחרו לסלוח, או לא-
מתחת לכעס יש שכבה של רגשות שמבקשים ביטוי- לכו תחקרו אותם
תתבוננו בהם, אל תפחדו מהם, יש להם מה לספר לכם
הסליחה היא עבור עצמכם, לא עבור הפוגע.ת
כעס לאורך זמן מחבל בגוף שלנו, במערכת החיסון, במצב הפיזי והנפשי
ובכל מצב, הזכרון של הארוע לא יכול לפגוע בנו, אבל הכעס כן.









