התקפי זעם אצל מתמודדי פוסט טראומה
בתור פוסט טראומתיים, רובנו מכירים את התקפי הזעם-
הרגעים האלו שעולה לנו זעם פנימי ואותו רגע אנחנו רוצים להרוג מישהו, או לזרוק חפצים, או להכות, לפצוע
הגוף מחפש דרך לפרוק את הזעם.
ומאיפה הזעם הזה מגיע?
כשאדם/ ילד עובר פגיעה, ברגע הראשון הוא ירצה לברוח (flight)
כשהמוח מבין שאי אפשר לברוח, הוא מנסה/ רוצה להרביץ, להלחם בחזרה( fight)
האופציה האחרונה, כשהמוח מבין שגם להרביץ אי אפשר- הוא לקפוא (freeze)
הדחף להתגונן, להרביץ, להלחם נשאר עמוק בתוך המוח,
כך שהיום, כשאנחנו בוגרים, ואנחנו אחרי האירוע, כל פעם שיועלה טריגר מסוים, הרצון שלנו יהיה להרביץ, להלחם.
וזה הזעם שאנחנו מרגישים
זה לא רע
הגוף מפצה על חוסר האונים אז בזמן הפגיעה..(או הארוע המסוכן)
הדרכים הבאות יכולות להיות מאוד יעילות לפריקת הזעם והרגעת הגוף-
- נשימות הרגעה
- לצרוח
- לקחת מגבת ולהרביץ איתה על הקיר/ על השיש
- לקפוץ במקום ו"לזרוק" את הגפיים לצדדים בצורה חופשית (פורק אנרגיה)
ועכשיו אדבר על כעס, ששונה מהתקף זעם
כעס זו נורת אזהרה
הכעס הוא נהדר!
הכעס הוא רגש מאוד חיצוני, שבא ללמד אותנו על רגשות אחרים, עמוקים וחבויים יותר
למשל- תסכול.
לא הצלחתי להגיד "לא", וניצלו אותי.
ואז עולה כעס.
תמיד תחפשו את הפעולה שקרתה לפני הכעס, ושם נעוץ הרגש שקורא לנו לעבודה,להתמודדות
הכעס הוא פתח לרגשות אחרים.
כאשר נדע להקשיב לכעס, נדבר אליו ולא ננסה לגרש, לסלק ולהרגיע אותו, נוכל להכיר את עצמנו מקרוב יותר טוב
שימו לב מה קרה לפני הכעס, ושם נעוצה ההתפתחות הבאה שלכם
אל תבהלו מהכעס, הוא בא לספר משהו.
הוא בא לדייק אתכם.
ככל שאנו יותר מדויקים לעצמנו, פחות מרצים או נקלעים לסיטואציות שלא מתאימות לנו, מפלס הכעס ירד.
אז אני שואלת את עצמי- "מה הכעיס אותך?"
לרוב תגלו, שבסופו של דבר הכעס הוא על עצמכם, ולא על מישהו חיצוני.
"איך אפשרתי לזה לקרות?"
אני לוקחת את הכעס ככלי לימוד, להבין מה לא עובד לי ,או אצלי, ולשנות להבא
זו עבודת מודעות, וזה ממש מגניב
אז אני אומרת-
לחבק את הכעס ולא לכעוס עליו.









