למה הטוב כל כך מפחיד? על הקשר בין טראומה לפחד משמחה ומהנאה
למה אני לא מאפשרת לעצמי לפרוח?
למה כל פעם כשאני עומד להצליח אני "יורה לעצמי ברגל" ומכשיל את עצמי?
למה במקום להנות כשטוב לי אני מתמלאת בחרדה והורסת לעצמי את כל הכיף?
למה אני חייבת להרוס דברים טובים שעבדתי כל כך קשה להשיג?
כל אלו הן שאלות שמתמודדי פוסט טראומה שואלים את עצמם פעמים רבות
יש כמה סיבות לכך-
- עבור מתמודדים רבים, שהרגישו רע במשך תקופות ארוכות בחייהם, מפחיד יותר להרגיש טוב.
הרע זה האזור הבטוח, האזור המוכר, ומה שמוכר- יותר קל להתמודד איתו.
2. הטראומה פוגעת בערך העצמי. כשהערך העצמי נמוך קורים מספר דברים:
א. אנשים חשים שהם לא ראויים, ולא מגיע להם לזכות בטוב.
ב. אדם עם ערך עצמי נמוך חווה עצמו ככשלון ולכן, כדי לא לשחזר שוב ושוב את חווית הכשלון,
תת המודע שלו יעצור אותו רגע לפני השגת מטרות, רק כדי של יצטרך להתמודד עם עוד כשלונות.
וכך, בהפוך על הפוך, האדם עוצר רגע לפני שמגיע אל המטרה, כך שאין כשלונות אך גם אין תחושת הצלחה,
אין תחושת סיפוק מהשגת יעדים, וזה מוסיף להוריד את הערך העצמי.
זה לופ
3. בהרבה מקרים הטראומה גורמת לתחושת אשמה. כשאדם חי בתחושת אשמה תמידית, הוא לא רואה את עצמו כראוי לטוב.
בתפיסה הפנימית שלו מגיע לו להיכשל
4. כשאדם/ ילד נפגע הוא חי את חייו ברמת דריכות גבוהה, כך שגם אם הוא נהנה לרגע, הוא תמיד יפחד שהרגע הבא יהיה מכאיב.
כמנגנון הגנה, התת מודע שלו ינסה למנוע ממנו הנאות קטנות, כדי שהמכה שאחרי, לא תכאיב כל כך
5. מנגנוני חבלה עצמית עובדים ביתר שאת אצל מתמודדי טראומות מורכבות ומכאן האדם ירגיש דחף להכשיל את עצמו רגע לפני השגת הצלחה
6. מתמודדי טראומה מורכבת חווים את החיים כטלטלה רגשית גדולה מאוד, כך שכשמתמודד מרגיש שמחה עילאית,
הנאה או עונג ברמות ומינונים גבוהים המוח שלו ישר יצפה לנפילה לתהומות ברגע שאחרי.
וכך, כמנגנון הגנה, המוח ימנע מהאדם להנות ולשמוח בעוצמות גבוהות.
אפשר לעבוד על כל אלו אם מעלים את הערך העצמי ומשנים כמה דפוסים אוטומטים.
ככל שעובדים על אהבה עצמית והעלאת ערך עצמית, מנגנוני החבלה העצמית פוחתים ואף נעלמים לגמרי









