טראומה וזכרונות מודחקים
כשילד (במקרים מסוימים גם אצל בוגרים) עובר טראומה קשה, חד פעמית או ממושכת, לעתים מדחיק את האירוע/ים עד רמת שכחה מוחלטת.
וכך נראה לעתים אנשים שעברו פגיעות קשות, חווים את כל תסמיני הפוסט טראומה,
ולא זוכרים דבר וחצי דבר ממה שקרה להם.
זהו מנגנון הישרדותי שמאפשר לאותו הילד להמשיך בחייו.
את המנגנון הזה אפשר לגייס בגיל מאוחר יותר, בשביל ליצור ריפוי.
טראומות שמתרחשות בילדות יוצרות בלבול רב מאחר ולילד אין את הכלים והיכולת לשיים את הפגיעות שהוא עובר, וכשאין גם מבוגר שיתווך לו (או- במקרים של פגיעות בתוך הבית) את מה שקרה, המצב נהיה בלתי נסבל.
טראומה אינה נזכרת כסיפור מסודר עם התחלה אמצע וסוף.
כשאין שום דרך הגיונית להסביר או לשרוד את האירועים הקשים, המוח יוצר ניתוק ושכחה
לכן, כשאין סיפור שלם, הזכרונות עשויים לחזור כפלאשבקים של קול, צבע, מילה מסוימת, מוזיקה, שיר מסוים, טעם ועוד.
הזיכרון לא עולה למוח בצורה מסודרת אלא נחווה כרגעי אימה ופחד.
זכרונות מודחקים זה נושא מורכב, מאחר וכל אדם צריך שתהיה לו זהות.
כדי להרגיש ולדעת מי אנחנו, אנחנו חייבים לדעת (או לפחות להרגיש שאנחנו יודעים) מה היה באמת.
אובדן היכולת להיזכר באירועים שקרו ולהכניס אותם למשבצת הנכונה גורמים לבלבול תמידי.
והמחיר של זה הוא אדם המתקשה לדעת מי הוא, מה היכולות שלו, מה הוא מרגיש,
ובעיקר- אם הוא לא מאמין לעצמו או לא מאמין בעצמו, הוא יתקשה לתת אמון באדם חיצוני
כחלק מהריפוי המתמודד יצטרך לבנות אמון קודם כל בתסמיני הטראומה.
הוא יצטרך להבין שאם יש יותר מכמה תסמינים, כנראה שיש סיבה לזה.
זכרון מודחק אי אפשר להאיץ, הוא נשלף מתת המודע אל המודע ברגע מסוים, אין מה לנסות בכוח להיזכר, כי זה מתסכל ולא עובד









