קושי לבקש עזרה אצל מתמודדי פוסט טראומה מורכבת
אם אין אני לי- מי לי....
חוסר היכולת לסמוך על אנשים ולקבל תמיכה מאחרים, היא תגובה לטראומות בגילאים צעירים.
מתמודדי פוסט טראומה שנפגעו בילדות, לעתים קרובות יפתחו חוסר אמון באנשים, ולא ירצו להיעזר באחרים גם כשהם כבר מבוגרים.
נראה את זה בעיקר אצל כאלו שנפגעו על ידי הדמויות שאמורות היו לדאוג או לטפל בהם, או לחילופין- ילדים שלא היה מבוגר אחראי שיראה אותם, יטפל בהם או יתווך להם את הפגיעה
אותם מתמודדי פוסט טראומה מורכבת יגידו משפטים כמו-
"אם אין אני לי, מי לי"...
"אני לא צריכה אף אחד",
"אני תמיד מסתדר לבד"
"אני לא רוצה ולא מאמין בעזרה"
זו גישה שהייתה נכונה ויעילה עבור אותו ילד בימים שבהם הוא היה צריך לשרוד.
כדי לא להיפגע עוד נדרש ממנו לסגור את הלב שלו, לא לצפות לכלום כדי לא להתאכזב
ילדים שגדלו בבתים פוגעניים, או לא מתפקדים ונאלצו לגדל את עצמם, יעדיפו להתרחק מבקשת עזרה כמו מאש, מכמה סיבות:
- בקשת עזרה נחווית כחולשה, ומי שחלש, עשוי להיפגע עוד
- הסיכוי לקבל את העזרה הוא קלוש
- הילד לא מאמין שמישהו יבוא לטובתו
- הגשת עזרה יכולה לבוא עם "תג מחיר" שעשוי להיות כבד
- אם אני מקבל עזרה, אני עלול להיקשר, וכך להפגע כשינטשו אותי
אותם ילדים למדו על בשרם שהם פשוט לא יכולים לסמוך על אנשים.
הם הפכו לעצמאים מאוד, בעל כורחם
עצמאות מסוג כזה, מגיל קטן, היא הגנה כנגד שברון לב ופחד עמוק מנטישה
פעמים רבות כלפי חוץ זה מצטייר כחוסן וחוזק, אבל הדפוס הזה יושב על לב שבור ופצוע, על בעיית אמון גדולה בבני אדם.
ילדים כאלו הופכים להיות מבוגרים שמתקשים לקבל טיפול טוב, מאחר והם לא סומכים גם על המטפלים שלהם
אם אני לא זקוק לשום דבר, אני לא מסתמך על אף אחד, אני גם לא צריך להתאכזב כשינטשו אותי, או לא יהיו שם בשבילי...
בפועל, כשאוטמים את האפשרות לקבלת עזרה אולי לא נפגעים, אבל גם לא מאפשרים יצירת קירבה, זוגיות טובה.
האפשרות לקבלת אהבה נחסמת, וחיים בלי אהבה הם חיים עצובים
לכן, כשהאדם יבין שהרצון שלו לעצמאות יתר הוא לא חוזקה, אלא מושתת על חוסר אמון שמקורו בפצעי ילדות, הוא יוכל להשתקם מהטראומה, וללמוד לפתוח את ליבו.









