לאהוב את מה שיש- קבלה עצמית

אם נסתכל על ילדים קטנים,
נשים לב שמה שבולט אצלם,
זה שהם מקבלים את עצמם בכל מצב.
הם לא מתפדחים, למשל, כשהם נופלים, או כשנתקעים במשהו,
אלא ישר קמים מחדש.
הם לא מתביישים בבטן השמנמנה והילדותית שלהם,
הם לא מתביישים בגוף שלהם בכלל
הם לא מתביישים כשהם לא מצליחים,
אלא פשוט מנסים שוב.
הם לא עושים כלום כדי לרצות,
פשוט כי הם מרוצים מעצמם.
ואז אנחנו גדלים
והדברים מתחילים להשתבש…
ומהילדים התמימים והמרוצים שהיינו,
הפכנו למרצים.
וכשאנחנו מרצים,
אין לנו באמת חוויית סיפוק אמיתית.
ואז מגיעות הציפיות,
בהתחלה של אחרים מאיתנו,
ואח"כ, וזה הכי קשוח-
הציפיות שלנו מעצמנו.
אנחנו נהיים השופטים והמבקרים הקשוחים ביותר של חיינו.
ועם השנים, הזהות שלנו נמדדת במה אנחנו שווים, בתוצאות חיצוניות
במה הצלחנו, בהשוואות לאחרים
ואנחנו מתחילים להתבייש
ולהתמקד באיפה שלא הצליח לנו
ואז, במוח שלנו - אי הצלחה הופך לכשלון.
וזה כבר חמור, כי מה זה אומר עליי?
ומכאן אנחנו בריב עם עצמנו.
ומה בעצם קרה?
בגלל אי אלו סיבות,
ההצלחה הכי גדולה שלנו הייתה להתרחק מעצמנו..
כל אחד בדרכו.
למדנו-
להדחיק
להתמכר
לאכול מלא
לא לאכול
לישון
לא לישון
לצרוך כדורים
לצרוך קנאביס
אבל-
זו לא באמת הצלחה להתרחק מעצמנו…
לפעמים,
הפתרון הוא ממש מתחת לאף
העבודה שלנו, בגדול,
היא לקבל את כל מה שעובר עלינו,
להיות רכים לעצמנו
לחמול, לאפשר לעצמנו להרגיש, לאפשר לעצמנו להיות,
לחזור להתחבר אלינו
לנסות להזכר בילד.ה שהיינו
ואם זה קשה, תסתכלו על ילדים מסביבכם.
זה תרגול,
אבל כולנו התחלנו ככה, אז זה רק להיזכר.
כשאנחנו מקבלים את עצמנו, מבינים שהכל קורה לטובתנו הגבוהה,
מחבקים וחומלים אותנו
החיים יפים, והרבה יותר קלים ונטולי דרמות









