למה למתמודדי פוסט טראומה מורכבת יש נטייה להסתכן/להגיע למצבי קיצון? שאלות שעולות אצלי בקליניקה במפגשים עם מתמודדי קומפלקס טראומה - למה אני נכנסת למצבים קיצוניים? איך אני משחזר שוב ושוב מערכות יחסים הרסניות? למה אני בוחרת בהחלטות אימפולסיביות? נהיגה מסוכנת? שימוש בחומרים שמסכנים את בריאותי? למה אני נמשך לסכנות, או כל צורה אחרת של הליכה על הקצה? חשוב להבין שהליכה על הקצה היא אחד מהתסמינים הבולטים של פוסט טראומה מורכבת, ויש לזה הסבר מאוד הגיוני פוסט טראומה מורכבת נוצרת מחשיפה ממושכת לפגיעות- רגשיות, מיניות, פיזיות או נפשיות, לרוב בתוך קשרים שבהם האדם/הילד היה תלוי באחרים לצורך הישרדות. כתוצאה מכך מערכת העצבים לומדת לחיות במצב חירום מתמשך. כאשר זה המצב, סכנה מרגישה מוכרת . שקט, יציבות ובטחון- דווקא הם עלולים להרגיש זרים, אפילו מאיימים. הסיבות לנטייה להסתכנות/הליכה על הקצה כפי שהסברתי למעלה- אזור הסכנה הוא האזור המוכר והבטוח מי שגדל בסביבה מסוכנת לומד ש- אהבה מגיעה עם כאב קשר כולל חוסר יציבות השקט הוא זמני לכן, מצבים מסוכנים או קיצוניים מרגישים “כמו בית”. הגוף מזהה אותם ובוחר להישאר גם כשהראש צורח לברוח. 2. חיפוש ויסות דרך מצבי קצה- אצל מתמודדי CPTSD המערכת העצבית לעיתים קרובות מוצפת מדי (חרדה, דריכות, כאוס) או כבויה מדי (קהות, ריק, ניתוק) לקיחת סיכון (פיזי, רגשי או נפשי ) יוצרת פיק של אדרנלין, עוצמה, חיות. 3. ניסיון להחזיר שליטה בפגיעה מתמשכת הגבולות נרמסים ונשללת מהאדם השליטה על חייו לקיחת סיכון יזומה היא לפעמים אמירה לא מודעת- "הפעם אני זו שבוחרת", גם אם אני פוגעת בעצמי, אני עדין בוחרת. הכוח נשאר אצלי גם אם הבחירה פוגענית היא עדיפה על תחושת חוסר האונים. 4. הדרך של תת המודע להעניש את עצמנו מתמודדים רבים עם CPTSD נושאים בתוכם בושה עמוקה ואשמה- “משהו בי לא בסדר” “לא מגיע לי טוב” הליכה על הקצה יכולה להיות דרך סמויה- לפגוע בעצמי בלי לקרוא לזה פגיעה לשחזר כאב מוכר לאשר את הסיפור הפנימי והאמונה הבסיסית של חוסר ערך ב תהליך אימוני אשמח לעזור לכם להגיע לוויסות רגשי/תחושתי, להפסיק לשנוא ולהעניש את עצמכם, להציב גבולות ברורים, לאחרים ולעצמכם, ובעיקר-להעלות את הערך העצמי כדי שתוכלו להפסיק לפגוע בעצמכם דרך מצבי קיצון

אנשים רבים שמתמודדים עם פוסט טראומה מורכבת מפתחים במהלך חייהם הרגלים, שעם הזמן הופכים להתמכרויות שקשה מאוד להפסיק אותן. זה יכול להיות אלכוהול, סמים, אוכל, קניות, מין, מסכים, שליטה ואפילו התמכרות לאנשים. הם יודעים שזה פוגע בהם, אבל זו גם הנחמה היחידה שמרגיעה לרגע את הסערה הפנימית. אם אתם מתמודדים עם התמכרות מכל סוג, במקום לשפוט ולכעוס על עצמכם, חשוב להבין- ההתמכרות היא מנגנון הישרדותי ההתמכרות לא מראה על חולשה, היא רק מספרת שיש בתוככם כאב גדול מאוד והנפש שלכם עשתה כל מה שביכלתה כדי להמשיך לשרוד למה טראומה מורכבת יוצרת קרקע פוריה להתמכרויות? במקרים רבים מתמודדי פוסט טראומה מורכבת גדלו בסביבה שבה היה הרבה כאב, אך הוא לא קיבל מספיק מקום לכן נוצר צורך להדחיק, להסתגל, “להתנהג יפה”. מערכת העצבים לומדת לחיות במצב מתמיד של מתח או קיפאון, בלי יכולת לווסת רגשות קשים. כשהאדם מוצף בזיכרונות, כשהתסמינים נהיים קשים, או במקרים בהם המתמודד חש בדידות או תחושת ריקנות, ההתמכרות נכנסת לתמונה כסם הרגעה זמני. האדם יחפש מפלט מהכאב, והמפלט יכול לבוא בצורה של אוכל/ סם/ אלכוהול/ מיניות מופרזת/ מיסוך בכל דרך אחרת האדם יחפש ויסות לתחושות הקשות שחיות בתוכו, ואמנם, יכול להיות שהוא יחווה ויסות רגעי. והדגש הוא על הקלה רגעית . חשוב להבין שההתמכרות נותנת אשליה של שליטה, ניתוק, או רגע של “שקט”. ההתמכרות הרגשית- הצד הפחות מדובר לא כל התמכרות נראית מבחוץ. יש התמכרויות לדרמה, לריצוי, לחרדה, לאהבה נואשת או למחשבות יתר. הן פועלות באותה דרך נוירולוגית כמו כל סם אחר ומשמרות את המעגל של כאב, הקלה רגעית, אשמה, וחזרה לקושי. כשאנחנו חווים משהו שנותן לנו סיפוק- אוכל, מין, אהבה, סיגריה, הודעה בטלפון, משחק בפלאפון או במחשב- המוח מפריש דופמין, ונותן לנו תחושת רוגע, חיות או שמחה. הדופמין הוא הורמון שמספק תחושת תקווה רגעית הוא אחראי בעיקר על מערכת התגמול והחיזוק. הדופמין משחק תפקיד מרכזי בתחושות ההנאה והסיפוק ומניע אותנו לחזור על פעולות שגרמו לתחושות אלו (והנה, כך נולדת התמכרות) אצל מתמודדי פוסט-טראומה מורכבת מערכת הדופמין עובדת אחרת. מערכת העצבים של המתמודד עברה שנים של חוסר יציבות רגשית, פחד ודריכות. היא נעשתה רגישה יותר לגירויים שמביאים רוגע מיידי, וקהה יותר כלפי סיפוק יציב ועמוק. במילים אחרות- מה שמביא “בום” רגעי של הקלה- כמו עוגה, סם, סיגריה, או אפילו הודעה מאדם מסוים- גורם למוח להציף דופמין, ואז לאבד אותו במהירות. כך נוצר המעגל ההתמכרותי: כאב או ריק רגשי דופמין מהיר (דרך חומר, פעולה או אדם) הקלה רגעית נפילה רגשית חזקה יותר/ בושה/ אשמה צורך בעוד “מנת דופמין” כדי לא להרגיש את הכאב וזה לא רק כימי, זה לגמרי גם רגשי מאחר וכל פיק של דופמין הוא גם רגע שבו האדם מרגיש חי, אחרי שנים שבהן הגוף היה כבוי או מוצף. הדופמין מכיל בתוכו תחושות של תקווה, של חיות, ולכן המתמודד עשוי להרגיש תחת ההשפעה תחושה של “הנה אני קיים”, וזה מסביר למה כל ניסיון “להפסיק” מרגיש כאילו מוות קטן מתרחש בפנים (עולות שאלות כגון- מי אני ללא הסם/ההרגל?) ריפוי - לא דרך גמילה, אלא דרך חמלה מגיעים אלי לקליניקה לא מעט אנשים שבאים לעבוד על "התמכרות". אצלי, הדרך לריפוי לא מתחילה בגמילה מההתמכרות אלא בהקשבה למה שהיא מנסה לכסות . כשהאדם לומד לזהות את הרגשות העמוקים (פחד, כאב, בדידות, בושה, חוסר ערך וכו') ומתחיל לתת להם מקום בטוח והכרה, ההתמכרות מאבדת את כוחה. העבודה הטיפולית מתמקדת בהעלאת הערך העצמי, ויסות, חיבור לגוף, בניית ביטחון וקשרים בטוחים, ולא בשיפוט או בהכרח “להיגמל" כשהאדם לומד לחיות בשלום עם מה שמתחולל בתוכו, לתת מקום לרגשות שפחות נעים להרגיש, הוא פחות צריך לברוח/ למסך את הכאב לסיום ההתמכרות היא לא הבעיה, היא סימפטום של כאב שלא קיבל עד היום תיקוף/ מקום. מוזמנים לעבור איתי תהליך רגשי שבסופו תוכלו לשחרר את ההתמכרות.

מצב פסיכוטי הוא מצב שבו האדם מאבד באופן זמני את היכולת להבחין בין מציאות פנימית למציאות חיצונית. העולם הפנימי- מחשבות, רגשות, פחדים או זיכרונות הופכים בעיני האדם למציאות חיה ואמיתית לגמרי. במהלך התקף פסיכוטי האדם עלול לשמוע קולות שאף אחד אחר לא שומע (הלוצינציות), להאמין ברעיונות או תפיסות שאין להם בסיס במציאות (דלוזיות) או לפרש מצבים יומיומיים כאיומים אישיים או מסרים נסתרים שמכוונים אליו. המערכות במוח שאחראיות על שיפוט מציאות, תפיסה חושית והבנה לוגית משתבשות כך שהאדם באמת מאמין במה שהוא חווה. המוח מאבד זמנית את היכולת לעבד מידע בצורה יציבה. החוויה הזו יכולה להיות מבלבלת ומפחידה מאוד גם עבור המתמודד וגם עבור הסביבה. אצל המתמודד החוויה עשויה להיות מלווה בחרדה, בלבול, חוסר שינה או התפרצות רגשית חזקה המוח מאבד זמנית את היכולת להצליב מידע ולוודא מה אמיתי ומה לא אדם במצב פסיכוטי לא מודע למעשיו! אנשים מסביב שואלים- “למה הוא מתנהג ככה? או- איך היא פגעה בי ככה? חשוב להבין שכשאדם נמצא בהתקף פסיכוטי, הוא לא בוחר להתנתק מהמציאות. זו לא החלטה רציונלית, אלא קריסה רגעית של מערכות במוח שאחראיות על הבחנה בין דמיון למציאות בזמן התקף פסיכוטי, יש שיבוש בפעילות של אזורים במוח שאחראים על שיפוט מציאות ותובנה עצמית (בעיקר באונה הפרונטלית ובמערכת הלימבית). האדם מאמין באמת למה שהוא חווה. אם הוא שומע קול שאומר לו משהו- הוא חווה את זה כעובדה. לכן, אין לו גישה למודעות שמדובר בהתקף/שהוא נמצא בהתקף הגורמים להתקף פסיכוטי- עומס רגשי, מתח נפשי או טראומה קשה בעבר/בהווה חוסר שינה, שימוש בסמים או בתרופות פסיכיאטריות מה מרגיש אדם בזמן פסיכוזה? חרדה עצומה, בלבול, פחד מהעולם ומהגוף שלו, ולעיתים גם תחושת שליחות או איום קיצוני. הוא מנסה לשרוד מציאות פנימית שמרגישה מסוכנת (בהתקפים שנוצרים ממצב של מאניה התסמינים יראו קצת אחרת) למה חשוב להבין את זה? כי אדם בהתקף פסיכוטי לא אחראי במודע למעשיו. הוא לא בוחר לשבור, לצעוק, לפגוע או להתרחק- הוא נאבק במציאות מעוותת שבתוכו. איך הסביבה יכולה לעזור? הדבר הראשון- חמלה . האדם שמולכם לא נגדכם. גם אם הוא פוגע בכם, הוא לא מודע למעשיו וזה לא מכוון לא להתעמת עם “מה אמיתי ומה לא” לשמור על ביטחון שלו ושל הסובבים, במידת האפשר לגשת לעזרה מקצועית מיידית. אם האדם מסוכן לעצמו או לסביבה , לצערי מאשפזים בכפיה. לסיכום- אדם הקרוב אליכם עובר התקף פסיכוטי? הסתכלו עליו בעין חומלת- הוא סובל ועוד ישלם מחירים בעתיד על ההתנהגות שלו. נסו לא לשפוט אותו, לא להתרחק ממנו. או לפחות- כשההתקף יעבור, אל תנתקו קשר, כי עבורו זו חווית נטישה, וזה כואב מאוד

בשנים האחרונות יותר ויותר אנשים מבינים שהקשר בין הגוף לנפש הוא לא משהו רוחני בלבד, וניתן לראות יותר ויותר מקרים בהם משברים נפשיים גורמים לבעיות פיזיות בגוף. כשאנחנו עוברים חוויות קשות לאורך זמן , במיוחד טראומות מתמשכות בילדות או בבגרות - הנפש שלנו מגיבה בצורה של סימפטומים, אבל גם הגוף מגיב יחד איתה, ולכן נראה יותר ויותר בעיות/מחלות/מגבלות פיזיות המחלה הבולטת ביותר שמיוחסת למתמודדי פוסט טראומה מורכבת היא פיברומיאלגיה - תסמונת המתבטאת בכאבים מפושטים בכל הגוף, עייפות כרונית, בעיות שינה ורגישות יתר. אנשים שסובלים מפיברומיאלגיה מתארים תחושה שהגוף כולו "צועק" כאב, דבר שמעכיר משמעותית על איכות החיים. המתסכל מכל, הוא שלא מוצאים שום הצדק/סיבה רפואית ברורה למחלה. פוסט-טראומה מורכבת מתפתחת כאשר אדם עובר טראומה מתמשכת, ויש חשיפה מתמשכת למצוקה ולסטרס. המפגש בין גוף לנפש מחקרים מראים שחוויות טראומטיות משפיעות על מערכת העצבים, על המוח, ועל המערכת החיסונית. כאשר הגוף נמצא במתח כרוני ("מצב הישרדותי"), הורמוני דחק מופרשים לדם והמחיר של זה הוא- שרירים שמתכווצים רמות הדלקת עולות המערכת ההורמונלית יוצאת מאיזון. התוצאה- כאבים, עייפות ותסמינים גופניים שנראים "חסרי סיבה רפואית", אך בעצם הם הדרך של הגוף לבטא את המצוקה הנפשית. למה חשוב להכיר את הקשר בין הגוף והנפש? כי אנשים רבים מסתובבים עם אבחנות גופניות מבלי לדעת שהשורש קשור גם לטראומה רגשית. כי הידיעה שיש קשר משחררת אשמה. זה לא "אני עצלנית" או "אני מפונקת" , אלא זו הנפש שמבקשת ריפוי, והגוף שמבקש הקשבה. כי הבנה עמוקה של החיבור בין גוף לנפש פותחת אפשרויות לריפוי , לא רק דרך תרופות, אלא גם דרך טיפול רגשי, וויסות מערכת העצבים, טכניקות כמו נשימה וחיבור מחודש לעצמי. המסע לריפוי מפיברומיאלגיה או מפוסט-טראומה מורכבת אינו פשוט, אבל הוא אפשרי. הוא כולל שילוב בין הקשבה לגוף (מנוחה, תזונה, תנועה עדינה, נשימה) לבין עבודה נפשית-רגשית (טיפול, תמיכה, קהילה). ככל שאדם מצליח להחזיר לעצמו תחושת ביטחון וחיבור פנימי, כך הגוף מפחית בהדרגה את הקריאה לעזרה דרך הכאב מהניסיון שלי כמאמנת רגשית מומחית בטיפול במתמודדי פוסט טראומה, המצב מחמיר כשיש התנגדות /דחיה לקבל חלקים מאתנו. ככל שנתנגד ונכחיש חלקים מתוכנו, ככל שננסה להדחיק את הטראומה כך הכאב הפיזי יגדל. מוזמנים לעבור איתי תהליך רגשי תומך כדי להקל משמעותית על הכאבים הפיזיים. יש לי את הכלים לעזור לכם!

שתיקה ככלי להענשה היא אלימות לכל דבר המאמר כתוב בלשון נקבה אך מתאים לכל המינים והמגדרים הרבה אנשים נוטים לחשוב שאלימות חייבת להשאיר סימנים על הגוף, זו טעות והמאמר הזה בא לנפץ את המיתוס הזה במאמר הזה אדבר על אלימות בצורה של שתיקה מכוונת, שתיקה רועמת שתיקה באופן כללי זה לא דבר רע, ולעתים זה אפילו מבורך. אבל מה קורה כששותקים דווקא בזמן שבו נדרשת נוכחות? מה קורה כשמישהו- שותק מול כאב שלך, מול פנייה שלך, מול שאלה ישירה? שותק בהפגנתיות כשאת מתפרקת מולו, כשאת סובלת או זקוקה לעזרה? שותק שוב ושוב, בדיוק כשאת מבקשת יחס והכי זקוקה שיראו אותך? כששתיקה הופכת לסוג של עונש זהו אקט אלים, ועשוי להעיד על מערכת יחסים רעילה. בחוויה שלך, דרך השתיקה את חווה שאת לא בסדר ומגיע לך להיענש שאת לא ראויה לתגובה/ לא ראויה בכלל שהרגשות שלך לא נחשבים שאת לא באמת קיימת עבור הצד השני שאת מיותרת, שאת כלום ושום דבר, שאת לא שווה את המאמץ להגיב אליך כשאת חווה את התחושות האלו, זה בדיוק המקום שבו השתיקה מפסיקה להיות שקטה, והופכת לאלימות. למה זו אלימות? כי היא פוגעת בדיוק באותו מקום שפגיעות "פיזיות" פוגעות בו- בערך העצמי, בתחושת הזהות, בקיום האנושי הבסיסי. השתיקה היא אקט של שליטה, של מחיקה, של פגיעה ובפועל- אקט של אלימות רגשית. איך מרפאים את זה? הדבר הראשון והחשוב ביותר הוא להפנים שכשיש שתיקה שחוזרת על עצמה, במיוחד במצבים שצוינו כאן- זו אלימות ואכזריות לכל דבר. ההכרה והתיקוף הם חלק נכבד בריפוי מבינים שהתגובה הזו אומרת משהו על האדם שמולך, לא עליך מחזירים לעצמך את הקול- תכתבי, תשתפי, תצעקי אם צריך (ומומלץ- לא מול אותו אדם הפוגע בך) בחרי להיות מוקפת באנשים שמגיבים, שמתייחסים, שמדברים איתך, באנשים שרואים אותך לסיכום אם מישהו שותק מולך שוב ושוב, כשאת פונה אליו בלב חשוף, זה לא מקרה. זו בחירה. וכשזו הבחירה של הצד השני - מותר לך לבחור אחרת. אם את מרגישה שהשתיקה הפכה לצורת תקשורת קבועה מולך, אם את מוצאת את עצמך הולכת לאיבוד בתוכה - את לא לבד. ואת לא באמת צריכה לצעוק כדי שישמעו אותך, את ראויה שיראו וישמעו אותך מוזמנת לשתף ולהשמיע את קולך ב קהילת הטראומה שבניהולי או להצטרף לקורס יש לי אותי ולקבל כלים להעלאת הערך העצמי, הצבת גבולות ויציאה מקשרים רעילים

המאמר הזה מתייחס לפגיעה מינית במבוגרים/בגירים המאמר כתוב בלשון נקבה, אך מתייחס לכל המינים והמגדרים כאשר עולה בתקשורת מקרה של תקיפה מינית/אונס, השאלה הראשונה שחוזרת שוב ושוב לא פעם בטוקבקים, פוסטים, בדיונים ציבוריים או אפילו בקרב קרובים, היא- אם זה באמת קרה, למה היא לא הלכה להתלונן באותו רגע? או- למה היא שתקה כל כך הרבה זמן?? אלו שאלות שעשויות למוטט רגשית ולפגוע בשנית במי שכבר נפגעה. אני מאמינה שהשאלה נשאלת מתום לב ובורות, ואשמח להסביר מה המורכבות שפגיעה מינית מייצרת, וכך אולי תבינו ותפסיקו לשאול את השאלה הזאת פגיעה מינית היא אירוע טראומטי. נפגעות ונפגעים רבים כלל לא יכולים לגשת להתלונן ביום הפגיעה מכמה סיבות מה קורה כשאדם נפגע מינית? 1. שוק/הלם ודיסוציאציה במקרים של מצבי קיצון, כמו אונס/תקיפה מינית, הגוף והנפש נכנסים מיידית למצב הישרדותי של "קיפאון", בלבול או דיסוציאציה (ניתוק) במצב כזה, קשה לעבד את מה שקרה, קשה למצוא מילים, וכמעט בלתי אפשרי לצאת לפעולה 2. אשמה ובושה פגיעה מינית כמעט תמיד מלווה בתחושות עמוקות של אשמה ובושה, גם כשהן אינן רציונליות. הנפגעת עשויה לשאול את עצמה: אולי אני לא הייתי מספיק ברורה? למה בכלל הייתי שם? למה לא התנגדתי? למה לא ברחתי? (במיוחד במצבים של קפאון בו לא היתה התנגדות/צעקה או יכולת לברוח) המחשבות האלו שותלות ספק עצמי ומנטרלות את היכולת לפנות לעזרה/להתלונן על הפוגע.ת אצל גברים, האשמה והבושה אפילו כבדים יותר, בשל חשש ל "פגיעה בגבריות" 3. פחד מאי אמון, שיפוט או נקמה רבים מהנפגעים חוששים ש- 1.לא יאמינו להם (במיוחד כשהפוגע הוא אדם מוכר, מוערך, או נמצא בעמדת כוח, כמו בן משפחה, מורה, בוס, חבר קהילה או מטפל) 2. יאשימו אותם (בעיקר נשים-למה הלכת לבד לבר? למה שתית? למה התלבשת כפי שהתלבשת?) 3. נקמה והשתקה- בין אם מצד הפוגע עצמו ובין אם מצד הסביבה 4. מערכת אטומה ומשחזרת טראומה התלונה במשטרה כרוכה בתהליך בירוקרטי, הכולל חקירה- אקט משפיל או טראומטי בפני עצמו. המערכת אינה תמיד רגישה, ולעיתים קרובות נפגעות מתארות את הגשת התלונה כחוויה שנייה של פגיעה. נשים נחקרות לעתים ע"י שוטרים גברים, לא רגישים בעליל, שנכנסים להן "לתוך התחתונים" עם שאלות חודרניות ולא רגישות- דבר המשפיל ומשחזר את הפגיעה הראשונית. מעבר לכך, יותר מידי תלונות נסגרות מ "חוסר ראיות" ולכן רבות חוששות שיאלצו "להוכיח" את הפגיעה או להתמודד עם חוסר פעולה מצד הרשויות 5. עיבוד מאוחר של הפגיעה קשור לסעיף הראשון של דיסוציאציה/קפאון יחד עם אלמנט נוסף של הדחקה בחלק מהמקרים, רק שנים אחרי הפגיעה מצליחים הנפגעים להבין לעומק מה קרה להם. לעיתים הם נותנים שם/תיקוף למה שחוו רק לאחר שיחה, טיפול, חשיפה לפוסט, כתבה או סיפור דומה. עד אז הם פשוט "שמו את זה בצד", מתוך מנגנון הישרדותי שמגן על הנפש. לעתים הם מנוהלים ע"י תסמיני פוסט טראומה ולא מבינים את הקשר הישיר לפגיעה שעברו. 6. תלות כלכלית או רגשית בפוגע כאשר הפוגע הוא בן זוג, הורה, בוס או דמות סמכות אחרת, יש לעיתים תלות חזקה - כלכלית, פיזית או רגשית - שמקשה מאוד על האפשרות להתעמת, להתלונן או אפילו להודות שקרה משהו אסור אז, אחרי שקראתם את המאמר הנ"ל, בפעם הבאה שאתם נתקלים בנפגעת, שמתלוננת, גם אם זה שנים אחרי, בבקשה אל תשאלו אותה למה לא התלוננת הדבר הנכון לעשות הוא לפרגן ולהעצים אותה, על כך שעכשיו היא מעזה להתלונן, ואם אפשר, גם לתמוך בה רגשית אם נפגעתן (במיוחד פגיעות ממושכות, או חוזרות ונשנות) ואתן חוות תסמינים של פוסט טראומה מורכבת אתן מוזמנות לבדוק אם הקורס שלי למתמודדי פוסט טראומה מורכבת , מתאים לכן

הטיפים ניתנו ע"י מתמודדים בקהילת פוסט הטראומה המורכבת שאני מנהלת (תודה על זה!) אני אספתי אותם וריכזתי למאמר הזה טבע ומה שקשור אליו- -טיולים ארוכים ושקטים בקצב אישי במקומות שיש בהם כמה שיותר אדמה ועצים וכמה שפחות בני אדם - לשבת על ענפים - להישען על עצים -לשבת על האדמה -לשכב על האדמה - לטבול בים ובמקורות מים נוספים - ללכת יחפה על אדמה - לשכב על הדשא - לשכב על חול הים - לתפוס חזק בענף של עץ או להניח עליו את המצח - להתבונן בפרחים, פרפרים - להקשיב לציוצי הציפורים עיסוק עם הידיים- - לגעת באדמה - לעבוד וליצור בחימר לסוגיו - לבשל/לאפות -לצייר אלמנטים מהטבע בצבעי מים -להחזיק אבן/חפץ ביד - להחזיק קריסטל בשם אראגונייט -להחזיק קרח - עיסוי עצמי -לטפוח על הגוף -כתיבה אינטואיטיבית- מה שעולה באותו רגע, בלי לעצור לחשוב - עיסוק בפלפון- להיכנס לוואטסאפ להתעדכן בהודעות - לשים משהו קר וחם לסירוגין על הלחיים או המצח - גומייה צמודה על היד, למשוך בה בשעת הצורך -סימולטור נהיגה על המחשב עבודה עם הגוף- -לנשום נשימות הרגעה - לשקשק את הגוף - לבצע מתיחות -לתופף על הגוף - לקפוץ במקום ולנער את הגוף -להיכנס למקלחת קרה -לשכב על רצפה קרה - ללכת הליכה מהירה - לצאת החוצה ולראות שהעולם ממשיך עבודה עם הפה- -לשיר -להשמיע קולות -להמהם -לזמזם -לחזור על מנטרות קבועות, כגון- "אני בטוחה עכשיו", או סתם ג'יבריש להריח- -שמן אקליפטוס/ יסמין/ לימון -נרות/ סבונים בריח האהוב להקשיב למוזיקה- -שמחה -מוזיקה קלאסית -מוזיקה קצבית -אלקטרונית - שירים מדיטטיביים כמו "אנא בכוח" עבודה עם הדמיון (מומלץ בעיניים עצומות) - לדמיין את עצמי בתוך קובייה הצבע שלה משתנה בהתאם למשאבים שלהם אני זקוקה -לשים על עצמי הגנות מכל סוג שהו (מגן דוד, מרכבה) או- -לדמיין את עצמי מוקפת בענן דמויי צמר גפן בצבע שמרגיע אותי. הענן הזה יוצר מחיצה והפרדה ביני לבין העולם החיצון -להזכיר לעצמי שאני במקום בטוח כרגע עוגנים מתוך עולם הנ.ל.פ- -לתאר בקול 5 דברים שאני רואה מסביבי -לבצע סריקה איטית של הגוף -ליצור חיבור עם כפות הרגליים על הקרקע ולשים לב לתחושת משקל הגוף -ללחוץ אצבע ואגודל יחד כדי להוריד מפלס ניתוקים /הצפות, יש לבצע באופן קבוע- -לשחרר מסכים, לפחות שעה לפני השינה -טיפולים קבועים במגע- שיאצו, טווינא, רפלקסולוגיה -טיפול אנרגטי -תזונה- מרק עצמות, הרבה שורשים (תפו"א, בטטה, גזר, סלק, שורש סלרי וכו) -להיפגש כמה שיותר עם חברים/ מכרים - לשהות במחיצת ילדים קטנים - למרוח שמנים טבעיים כמה פעמים ביום בקורס " יש לי אותי " תרכשו כלים שונים להתמודדות עם דיסוציאציה ותסמיני פוסט טראומה אחרים.

אנשים רבים שמאובחנים עם פוסט-טראומה מורכבת (CPTSD) מרגישים שהם לא מצליחים להתרכז, מתפזרים, מתחילים מיליון דברים בלי לסיים, לא מצליחים להתמקד או מאבדים את הסבלנות וההתארגנות מול משימות יומיומיות. הפרעת קשב וריכוז (ADHD) היא מצב נוירו-התפתחותי שמתחיל בילדות ומשפיע על יכולת הריכוז, הסבלנות, הארגון והוויסות. פוסט-טראומה מורכבת (CPTSD) נגרמת כתוצאה מחשיפה חוזרת ונשנית למצבי סכנה, השפלה ו/או חוסר אונים/הזנחה- | בעיקר בילדות, והיא משפיעה עמוקות על תחושת הערך העצמי, על ויסות רגשי ועל קשרים בינאישיים. איך פוסט טראומה מורכבת משפיעה על היכולת לקשב וריכוז/ סדר וארגון? כשיש הצפות רגשיות + מצבי דיסוציאציה האמיגדלה מופעלת (החלק במוח שאחראי לתפקד במצבי קיצון) והמוח הקדם מצחי (האחראי על פעולות קוגנטיביות כמו סדר וארגון) נכנס למצב "שינה". וכך נראה בעיות בסדר וארגון, שכחה של משימות, קפיצה מנושא לנושא, קושי בהתארגנות כשאנשים נמצאים במצב של דריכות מתמדת לגבי הקיום שלהם, והם מוצפים במחשבות כגון- "האם רואים אותי?" "כולם נגדי" "אני לבד מול העולם", המון אנרגיה ומשאבים מופנים למצב הישרדותי, וכך יוצא שקשה מאוד להתרכז במשימות יומיומיות פשוטות. כל אינטראקציה עם הסביבה עשויה לאיים, להשתבש ולהתיש לאנשים עם פוסט טראומה מורכבת יש היפוקמוס קטן יותר מלאנשים ללא טראומות ברקע (הקורטיקוסטרואידים- הורמוני הדחק שמופרשים במצבי סטרס ופחד מנוונים אותו) ההיפוקמוס הוא החלק במוח האחראי על הזיכרון וההתמצאות במרחב. כשהוא מוקטן הגיוני שנצפה בבעיות זיכרון, קושי בהתמצאות במרחב ובלבול בזמן או במקום (למאמר המורחב על השפעת ההיפוקמפוס על החיים בצל הטראומה) מדוע זה חשוב? אנשים עם פוסט טראומה מורכבת עלולים לקבל אבחנה של ADHD (לפעמים בצדק, אבל לפעמים בטעות) אבחנה שגויה עלולה להוביל לטיפול שאינו מתאים-למשל, תרופות שמגבירות דריכות במקום להרגיע. הפרעות קשב וריכוז הן סימפטום פוסט טראומטי ואי אפשר להתעלם מהשורש הרגשי-טראומטי שזקוק לריפוי. מהצד השני, קיימים גם לא מעט אנשים שסובלים מטראומה בעקבות מצבים קודמים של ADHD, ילדים שקראו להם עצלנים, ירדו עליהם, הקניטו אותם ובכך נוצרה טראומה מתמשכת אז מה עושים? לא ממהרים לאבחן - חשוב לערב אנשי מקצוע שמכירים את שני התחומים: גם טראומה מורכבת וגם הפרעת קשב. בודקים את ההיסטוריה - האם יש טראומות ברקע? מקשיבים לגוף ולרגש - כשקושי בריכוז מגיע עם ניתוק רגשי, פלאשבקים, או חרדה חברתית עמוקה- כדאי לבחון את האופציה של CPTSD טיפול מותאם אישית -לעיתים צריך טיפול רגשי-גופני עמוק, ולעיתים שילוב עם טיפול תרופתי- כל מקרה לגופו. לסיכום אם אתם מרגישים מוצפים, מוסחים, מבולבלים או כאילו "אין לכם מוח", ייתכן שאתם סוחבים לא רק קושי נוירולוגי- אלא גם כאב נפשי עמוק שלא קיבל מענה. זה לא אומר שאתם עצלנים או מפוזרים. זה אומר שיש סיכוי גדול שיש ברקע טראומות, וכדאי לעבד אותן ולטפל בהן הבשורה הטובה היא שהמוח גמיש, ועם עבודה נכונה אפשר לשפר את יכולות הקשב והריכוז, הסדר והארגון מוזמנים ללמוד איך אפשר לשפר את הזכרון בקורס "יש לי אותי" ואם הנכם מעוניינים ב תהליך פרטני , דברו איתי

אחד האתגרים הגדולים של מתמודדים עם פוסט טראומה מורכבת (CPTSD) הוא התחושה שמשהו במוח "לא עובד כמו שצריך"- בעיות זיכרון, בלבול, תחושת ניתוק, קושי להתמצא בזמן ובמרחב או קושי להבין מה קרה מתי. אם אתם מזדהים עם התחושות האלו- חשוב שתדעו שיש לזה הסבר מוחי עמוק, והוא מתחיל באזור קטן ורגיש שנקרא היפוקמפוס . מהו ההיפוקמפוס ? ההיפוקמפוס הוא חלק מהמערכת הלימבית במוח (חלק ממערכת העצבים) והוא אחראי על: זיכרון - למשל איפה שמנו את המפתחות, מה קרה אתמול.. התמצאות במרחב - הוא מסייע להתמצא בסביבה, לדעת איפה אתם נמצאים, לאן אתם הולכים ואיך להגיע ממקום למקום. (למשל, כשאתם זוכרים איך להגיע הביתה- ההיפוקמפוס מעורב בזה) אינטגרציה של מידע ההיפוקמפוס משלב מידע שמגיע מאזורים שונים במוח ויוצר ממנו זיכרון אחיד. הוא לא "מאחסן" את הזיכרון, אלא משמש כמעין תחנת עיבוד לפני שהמידע נשמר באזורים אחרים במוח. בפועל, הוא עוזר לנו "לארוז" את הזיכרון בתוך סיפור שלם- מה קרה, באיזה סדר ואיך הרגשנו הוא כמו הספרנית של המוח -מקבלת את המידע מהיום, ממיינת, מסדרת, ושולחת אותו למקום המתאים לאחסון תפקידים רגשיים ההיפוקמפוס עובד בשילוב עם האמיגדלה (שמעבדת רגשות כמו פחד), לכן יש ביכולתו לשלב בין מידע רגשי לבין זיכרון, זו הסיבה שזיכרונות רגשיים חזקים (כמו טראומה) נחרטים עמוק יותר בזיכרון הבנת רצף של זמן (מה קרה קודם ומה אחר כך) אבל מה קורה כשיש טראומה? במחקרים רבים נמצא ש חשיפה ממושכת לטראומה ומצבי קיצון - במיוחד טראומה בילדות- גורמת להיפוקמפוס להתכווץ בגודלו. המשמעות של זה בפועל: קושי ביצירת זיכרונות חדשים (אמנזיה אנטרוגרדית) חוויות נזכרות בצורה מקוטעת או מעורפלת תחושת בלבול בזמן ובמרחב או ניתוק מהמציאות לעיתים מופיעים פלאשבקים שבהם המוח לא יודע האם הזיכרון שייך לעבר או קורה עכשיו- ההיפוקמפוס מאבד את היכולת שלו "לסמן" למוח מתי חוויות הסתיימו. זו אחת הסיבות שאנשים עם פוסט-טראומה מרגישים שהעבר "רודף אותם", גם כשעברו שנים. קושי להרגיש בטוחים בהווה , גם כשאין איום ממשי כל אלו אגב, קורים גם אחרי אירוע מוחי, ולכן פוסט טראומה היא הפרעה נוירולוגית ולא מחלה/בעיה נפשית! הבשורה הטובה היא שהמוח גמיש וההיפוקמפוס יכול להשתקם! אז מה אפשר לעשות? בקורס "יש לי אותי" למתמודדי טראומות מורכבות תלמדו איך להרחיב את ההיפוקמפוס ולשפר את הביצועים שלכם בכל תחום בחיים. טיפול/אימון רגשי מדיטציה, מיינדפולנס, תרגילי נשימה ותרגולי נוכחות וקרקוע - הוכחו במחקרים כמשפרים את התפקוד של ההיפוקמפוס ומסייעים בשיקום הזיכרון. כתיבה, יצירה, ריקוד ותנועה - כל מה שעוזר לייצר הקשרים חדשים במוח ולבטא חוויות פנימיות, עשוי לתרום להתארגנות מחודשת של ההיפוקמפוס. קהילה תומכת - קשר עם אנשים שעברו חוויות דומות הוא קריטי, כי הוא מאפשר למוח לעבור מתגובה הישרדותית למקום רגוע ומקבל. מוזמנים להצטרף לקהילת הטראומה שלי לסיכום- זה לא אתם, זו הטראומה אם אתם מרגישים שאתם שוכחים כל הזמן, לא מצליחים לזכור מה קרה באמת, או מרגישים מנותקים- זה לא בגלל שאתם לא בסדר. זה המוח שלכם שפעל בדיוק כמו שצריך כדי לשמור עלייכם בחיים בתוך מציאות בלתי נסבלת. ועם הזמן, עם הכלים הנכונים, עם הקשר הנכון- המוח יכול לרפא את עצמו.