וידוי אישי- איך הטראומה ניהלה אותי
השנה האחרונה היתה שנה ממש משמעותית עבורי.
השנה פיצחתי את מנגנוני התת מודע שניהלו אותי במשך שנים
הצלחתי להשיל קליפות ולהתחבר בעוצמות למהות הכי פנימית שלי
כמעט כל מי שסובל מפוסט-טראומה מכיר היטב את אלמנט האשמה בחיים,
וחוסר הערך העצמי.
השבוע נתקלתי בתעודת האימון,
שקבלתי לפני 12 שנים...
היתה מוסתרת עמוק באיזו מגירה..
לקח לי כמעט 11 שנים להגיד בקול רם-
אני מאמנת טובה.
אני ראויה לאמן אחרים.
מתוך מנגנוני הטראומה שלי,
לא הרגשתי שאני טובה מספיק,
תמיד הרגשתי ששאר המאמנים טובים וחדים ממני
שלעולם לא אגיע לרמתם המקצועית...
וכל השנים האלו, בעצם אימנתי ויעצתי לכל מי שרק ביקש, אך תמיד בחינם.
וכל הזמן אנשים פרגנו,
אמרו שהצלתי אותם,
וואו, את חכמה…
אבל אני לא ראיתי את זה
מכרתי את הידע שלי באפס כסף, בחינם
וזה היה חלק ממנגנון הטראומה-
אם אני אתן מספיק, אולי אפצה על האשמה שחשתי… ואז… תהיה לי זכות קיום בעולם.
השנים האחרונות היו שנים של פריצות דרך…
זה התחיל באומץ שלי לקום ולעזוב שותפות רעילה שהיתה לי בקבוצת פוסטראומה שניהלתי.
למרות החשש הגדול, הקשבתי לבטן,
עזבתי
ופתחתי מרחב חדש למתמודדי פוסטראומה/מורכבת,
שהוא יותר מחובר לתדר שלי,
וצרפתי אלי שתי נשים מדהימות,
שגם הן צומחות לצידי ויחד יצרנו סוג של משפחה עבור הפוסטראומטים
השנה העזתי להסתכל לפחד בעיניים והלכתי להיפנוזה.
שם פגשתי את הילדה בת השבע, בטראומה הראשונית שלי, ששם, הכל התחיל..
ומשם התחילו כל מנגנוני החבלה העצמית לפעול בעוצמות גבוהות.
ושם, בקליניקה ברעננה,
עברתי ריפוי מדהים
השלתי כמויות של אשמה
הרגשתי ראויה להיות כל מה שאחלום, וחלמתי..
הבנתי שאני לא מרצה יותר,
ולא עובדת בחינם...
הבנתי שהנתינה שלי לא מאוזנת,
ושזה גם תוצאה של דפוסי טראומה,
והתחלתי למנן את הנתינה,
וזה הרבה יותר מדויק, גם לי, וגם למקבל
בשנה האחרונה אני משחררת הרבה מההתמכרויות/הרגלים שלי שניהלו אותי
בשנה האחרונה הפסקתי לעשות ספורט קשוח והתחלתי לתרגל יוגה, ואני נהנית מזה
ממשיכה כל בוקר עם תרגילי הנשימות.
והיום אני יכולה להגיד בפה מלא שאני מאמנת רגשית טובה. וזה סיפור הצלחה










